"האנטישמיות בספרד אינה בהכרח ישירה, אלא משהו לטנטי, לא מאוד מודע"

La versión en español clic aquí

פרופ׳ מרתה סימו סאנצ׳ס, בריאיון על האנטישמיות הלטנטית בספרד, ועל היהודים שעדיין לדבריה נתפסים דרך שואה, גירוש ספרד ומדינת ישראל – ועדיין לא כחלק מההווה שלה.

בשבועות האחרונים בולט ברשתות החברתיות העיסוק של ישראלים בספרד בסוגיית האנטישמיות. ישנה תחושה שהשיח התקשורתי בישראל מציף הרבה את הסוגיה: החל בסדרה של ערוץ 24, “אדיוס ספרד”, וכלה בציוץ שגרס כי ראש ממשלת ספרד, פדרו סנצ׳ס, לא יאפשר לחיילי צה״ל להיכנס לספרד – מידע שקרי, חשוב לציין.

את ההוכחה הטובה ביותר לכך ניתן לראות בקבוצות של ישראלים בספרד בפייסבוק, שבהן רק השבוע העלו אנשים שונים חששות מביקורם הצפוי במדינה. בין השאלות ניתן למצוא: “אנחנו קבוצה גדולה יחסית של עשרים ישראלים, שמגיעה לברצלונה בקרוב… האם אפשר לדבר עברית ברחוב? האם מפחיד להתקיים שם כיהודים?”. כותב אחר סיפר על חבורה של צעירים בני 21 שנוסעים למדריד ומבקשים איש קשר שילווה אותם למסיבות כדי לא להיתקל באנטישמיות. אחרת מגיעה לוולנסיה לביקור, עם לילה במדריד ומבקשת המלצות, “בגלל המצב”, למקום בטוח; והגדיל לעשות באחת הקבוצות מישהו שחוזר מארצות הברית דרך ספרד לישראל, עם חמישה כלבים, ותהה אם זה מסוכן.

הבדיחות רצו. מרבית העונים הפריכו את החששות. אבל התמונה שהסתמנה ברורה: סוגיית האנטישמיות בספרד נמצאת על השולחן. בין התפר של מחאה אנטי ישראלית או אנטי ציונית, יחסים דיפלומטיים מתערערים בין ישראל וספרד, והיסטוריה עמוקה, שלא תמיד נקראת בשמה, העיסוק בנושא חי וקיים.

לקבלת מבט עומק על הנושא, פנינו לשוחח עם פרופסור מרתה סימו סאנצ’ס, שחוקרת את התחום. סימו היא סוציולוגית, דוקטור לסוציולוגיה מאוניברסיטת ברצלונה האוטונומית, שכתבה את עבודת הדוקטורט שלה על זיכרון השואה בספרד מנקודת מבט היסטורית וסוציולוגית, ומתמחה בזהויות יהודיות ובשואה. היא חברה בקבוצת המחקר ISOR, ועוסקת בין היתר בזיכרון, זהויות יהודיות, אנטישמיות ומיעוטים דתיים.

בחודש שעבר התפרסם דו״ח שערכה, העוסק בהתמודדות של ספרד עם אנטישמיות. הדו״ח, Informe nacional sobre medidas gubernamentales para la lucha contra el antisemitismo y el fomento de la vida judía: España, פורסם במסגרת פרויקט NOA – Networks Overcoming Antisemitism, יוזמה אירופית הבוחנת את מדיניות מדינות האיחוד האירופי, במאבק באנטישמיות ובקידום החיים היהודיים. הדו״ח הספרדי הוצג במדריד ב-11 במרץ, במסגרת פרויקט NOA, במימון האיחוד האירופי.

סימו מספקת מבט על התרבות וההיסטוריה של ספרד, שבה האנטישמיות בת ימינו, אינה מתבטאת דווקא במעשים מובהקים, אלא נמצאת דווקא באזור האפור: זה שאינו מפורש, זה שקשה יותר לטפל בו, אבל הצעד הראשון לטיפול בו הוא מודעות. אותה אנטישמיות שגם אם קשה להצביע עליה, ניתן לחוש אותה, ושכישראלים, שחיו תמיד כרוב ריבוני, קשה לנו יותר להבינה, אולי לעיתים למול קהילות יהודיות, שההיכרות עם מציאות זו ברורה להן יותר.

עיקרי הממצאים: ציון טוב לספרד בתחום הביטחון וחופש הדת, ציון נמוך בחינוך ובתקשורת

“ההתמחות שלי היא סוציולוגיה של הדת, ובתוך כך למדתי זהויות יהודיות”, מספרת סימו. “אחרי שלמדתי בפולין, לפני יותר מעשרים וחמש שנה, התחלתי יותר מהכול לעסוק בזיכרון השואה, והיום אני עוסקת בתחומי האנטישמיות, מורשת של מיעוטים דתיים, רב־תרבותיות וזיכרון”.

השיח בנושא האנטישמיות אמנם צבר תאוצה בשנתיים וחצי האחרונות בצל המתרחש בישראל ועזה, אך הדו״ח, ודו״חות דומים נוספים שנערכו במדינות אחרות באירופה, הם חלק מתוכנית CERV, הממומנת על ידי האיחוד האירופי לשנים 2021-2027, והחלה הרבה לפני אוקטובר 2023. מטרת הדו״חות היא לבחון אילו כלים יש למדינות השונות להתמודד עם אנטישמיות. בהתאם לכך, הדו״ח אינו בודק את היקף האנטישמיות, אלא רק את האופן שבו המדינה ערוכה להתמודד עם התופעה.

הדו״ח בוחן את ספרד ב־11 תחומי מדיניות: תרבות ומורשת, חינוך, פשעי שנאה, שיח שנאה, זיכרון השואה, דיאלוג בין־תרבותי, תקשורת, חופש דת, ביטחון, ספורט וצעירים. בכל תחום נבדקו חמישה מדדים: חקיקה וזכויות יסוד, יישום ואכיפה, מנגנוני מעקב, משאבים ומימון, ושיתוף בעלי עניין. בגלל המבנה המבוזר של ספרד, הדו״ח מבחין בין הרמה הלאומית, לבין ברצלונה וקטלוניה, כמקרה מבחן של ממשל אזורי ומקומי.

בתחומים הפורמליים יותר – ביטחון, חופש דת ופשעי שנאה – הדו״ח מעניק לספרד ציונים גבוהים יחסית: 90% בתחום הביטחון, 78.6% בתחום חופש הדת ו־78.2% בתחום פשעי השנאה. כאשר מדובר באירוע אנטישמי שמגיע לרף הפלילי, הדו״ח מציין כי בספרד קיימים כלים ברורים יותר: חוק העונשין, המשרד הלאומי למאבק בפשעי שנאה והפרקליטות לענייני פשעי שנאה ואפליה. הפרקליטות כוללת רשת של תובעים המתמחים בעבירות שנאה, ויכולה לטפל גם במקרים של אנטישמיות כאשר הם מוגדרים כפשע שנאה. במקרה של חשד לעבירת שנאה, ניתן להגיש תלונה לרשויות האכיפה, והטיפול עשוי להגיע גם לפרקליטות לענייני פשעי שנאה ואפליה.

“ברמת הביטחון, יש חקיקה מאוד ברורה נגד פשעי שנאה או שיח שנאה, אנטישמיות או כל דבר אחר”, אומרת סימו. “יש אלמנטים בפרקליטות לפשעי שנאה, כוחות הביטחון עובדים טוב, ובכל נושא הם מיד באים ופועלים. האלמנט הזה קיים”.

“בתחום חופש הדת, המסגרת הספרדית מבוססת יחסית”, היא מציינת. “החוקה מכירה בחופש הדת ומגינה עליו, וקיימת הסדרה די ברורה של זכויות הקהילות היהודיות בתחומי הפולחן, החיים הקהילתיים והפרקטיקה הדתית. למעשה, זה אחד התחומים שבהם חלה התקדמות מוסדית רבה יותר בשנים האחרונות. האתגרים מופיעים יותר ביישום הלא אחיד ובמרחבים חברתיים, חינוכיים או תקשורתיים אחרים”.

לכן, לפי הדו״ח, הבעיה המרכזית אינה היעדר מוחלט של כלים משפטיים, אלא הפער בין מקרים שניתן להגדיר כעבירה פלילית, לבין תחושות, אווירה, אמירות או התנהגויות אנטישמיות, שאינן תמיד נכנסות למסלול הפלילי.

לעומת זאת, התחומים שבהם ספרד חלשה יותר הם האפורים יותר, המדידים פחות: חינוך, תקשורת ודיאלוג בין־תרבותי. תחום החינוך קיבל את הציון הנמוך ביותר – 25.2% בלבד. לפי הדו״ח, אף שהתוכנית הלאומית כוללת התחייבויות בתחום החינוך, אין עדיין שילוב שיטתי של נושא האנטישמיות, היסטוריה יהודית, יהדות וחיים יהודיים עכשוויים בתוכניות הלימודים, והכשרת המורים בנושא אינה אחידה. תחום התקשורת קיבל 27.8%, בין היתר בשל היעדר מדיניות ברורה ביחס לייצוג יהודים ולמעקב אחר סטריאוטיפים, או שיח אנטישמי בתקשורת. תחום הדיאלוג הבין־תרבותי קיבל 42.2%, נתון שמצביע על כך ששיתוף הפעולה עם קהילות וארגונים יהודיים עדיין אינו ממוסד דיו ואינו מיושם באופן עקבי בכל רמות הממשל.

עבור סימו, האנטישמיות בת ימינו אינה מתבטאת רק בתקיפות או בעבירות נראות לעין, אלא גם בדינמיקות עמומות יותר של השתקה ושל פיקוח עצמי. “הבעיה מופיעה כאשר אנשים מרגישים שאינם יכולים לבטא את זהותם באופן רגיל, או שעליהם למדוד את עצמם כל הזמן כדי לא להיות מסומנים. גם תחושת הפגיעוּת הזו, היא חלק מחוויית האנטישמיות”.

איך מגדירים אנטישמיות?

שאלת המדידה תלויה גם בשאלה בסיסית יותר: מהי בכלל אנטישמיות?
סימו אומרת כי גם בעבודה על הדו״ח, עלתה השאלה הזו. “איך מגדירים אנטישמיות? זו בעיה. פורמולה אחת, היא להיצמד להגדרת IHRA, שהיא ההגדרה הכי רשמית וזו שהכי הרבה מדינות מתייחסות אליה. אבל יש סביב זה דיון, וישנה גם הצהרת ירושלים. יש דיון סביב מה ואיך מוגדרת אנטישמיות”.

הגדרת IHRA, של הברית הבינלאומית לזיכרון השואה, היא כיום אחת ההגדרות המוסדיות הנפוצות ביותר. היא מגדירה אנטישמיות כ”תפיסה מסוימת של יהודים, שעשויה להתבטא כשנאה כלפי יהודים”, ומציינת כי ביטויים רטוריים ופיזיים של אנטישמיות, עשויים להיות מופנים כלפי יהודים, רכושם, מוסדות קהילתיים יהודיים ומוסדות דת יהודיים. הגדרה זו, הינה הגדרת עבודה שאינה מחייבת משפטית.

הצהרת ירושלים על אנטישמיות, לעומת זאת, מציעה כלי נוסף לזיהוי ולהתמודדות עם אנטישמיות, ובמרכזה גם ניסיון לחדד את הגבולות בין אנטישמיות לבין ביקורת פוליטית על ישראל, ציונות ופלסטין. היא מגדירה אנטישמיות כאפליה, דעה קדומה, עוינות או אלימות כלפי יהודים כיהודים, או כלפי מוסדות יהודיים כיהודיים, וכוללת 15 הנחיות לזיהוי אנטישמיות בהקשרים שונים.

סימו עצמה, אינה מתנגדת לשימוש בהגדרות כאלה לצורכי מדיניות, אך מדגישה שהן אינן מספיקות להבנת ההקשר הספרדי. “העמדה האישית שלי היא שאולי זה יעיל כדי לבחון מדיניות ציבורית, אבל אני לא יודעת אם זה נותן לנו הבנה אמיתית של האנטישמיות בספרד. חסר לנו, מנקודת המבט שלי, ניתוח איכותני ולא רק כמותי, שיאפשר להבין את הקשר בין ספרד, לבין נושא האנטישמיות”.

מה אפשר למדוד, ומה אפשר להרגיש: על האנטישמיות בין הנתונים לתחושה

נתחיל בכל זאת בקצת נתונים: לפי הדו״ח, בשנת 2024 תיעדה פדרציית הקהילות היהודיות בספרד 193 אירועים אנטישמיים, המספר הגבוה ביותר שתיעדה עד כה בדו״חותיה, ועלייה של 321% לעומת השנה הקודמת ושל 567% מאז 2022. לעומת זאת, נתוני משרד הפנים הספרדי הצביעו באותה שנה על 37 פשעי שנאה אנטישמיים רשמיים, עלייה של 60.87% לעומת 2023.

הפער הזה הוא גם הפער שאולי ניכר בשיחות ובדיונים בין ישראלים. אין מדובר בסתירה, אלא במדידות שמגיעות מחוויות שונות ומנקודות מבט שונות. עבירה פלילית, תוכן ברשת או תחושת איום, הן תופעות שונות.

ברמת התחושות, סקר של סוכנות זכויות היסוד של האיחוד האירופי, שמצוטט בדו״ח, מצא כי 76% מהמשיבים היהודים בספרד רואים באנטישמיות בעיה חמורה או חמורה למדי; 73% סבורים שהיא גדלה בחמש השנים האחרונות; ו־97% דיווחו שחוו צורה כלשהי של אנטישמיות בחיי היום־יום בשנה האחרונה.

לפי סימו, ספרד התקדמה מהר יותר בפיתוח מדיניות ציבורית נגד אנטישמיות, מאשר בייצור ידע חברתי על התופעה. “קיימת תשתית מוסדית ונורמטיבית שהולכת ומתבהרת, אבל אנחנו עדיין יודעים מעט על הצורות הקונקרטיות שהאנטישמיות לובשת בספרד ועל האופן שבו היא משפיעה על אנשים, בחוויה היומיומית שלהם”.

היהודי המדומיין: דמות שנעה בין השואה, גירוש ספרד ומדינת ישראל

מכיוון שהיחס בין תפיסה, אקלים חברתי ונתונים אובייקטיביים תמיד מורכב, השיחה עם סימו מציעה פרספקטיבה רחבה יותר לחשוב על האנטישמיות בספרד, מעבר לרישום אירועים קונקרטיים. לדבריה, אי אפשר להבין את התופעה, בלי להביא בחשבון את ההיסטוריה ואת ההבניה התרבותית של המדינה. “למקרה הספרדי יש מרכיבים ייחודיים הקשורים למסלול ההיסטורי שלו”, היא אומרת. “גירוש היהודים, הקושי ההיסטורי לקבל במלואה את המגוון הדתי והתרבותי, ורעיון מסוים של הומוגניות לאומית, הותירו עקבות עמוקים. בהקשר הזה, למרכיב הקתולי עדיין יש משקל תרבותי חשוב”.

לדברי סימו, ההיסטוריה הספרדית יצרה יחס ייחודי מאוד לנוכחות היהודית בת זמננו. “במשך זמן רב, היהדות הייתה נוכחת יותר כהתייחסות היסטורית או סמלית מאשר כמיעוט נראה ומוכר חברתית”, היא מציינת. “הקהילות היהודיות המודרניות נבנו מחדש מאוחר מאוד, ובתקופת הדיקטטורה של פרנקו, המשיכו לנוע במסגרת של לגיטימיות ציבורית מועטה ונראות נמוכה”.

עבור סימו, הידע החברתי על היהדות בספרד עדיין מתווך מאוד דרך דימויים היסטוריים ופוליטיים. “היהודי מופיע כמי שמזוהה עם הגירוש, עם השואה או עם הסכסוך במזרח התיכון”, היא מציינת. “עם זאת, יש פחות ידע על הקהילות היהודיות בנות זמננו, על המגוון הפנימי שלהן ועל נוכחותן היומיומית בחברה הספרדית”.

זו, לדבריה, אחת הסיבות לכך שהאנטישמיות בספרד אינה תמיד גלויה. “מצב זה גורם לכך שהאנטישמיות אינה בהכרח ישירה, אלא משהו לטנטי, לא מאוד מודע. להיאבק בכך זו משימה מאוד קשה, כי אם אין לך כלים להגדיר שמשהו קיים, להכיר בקיומו, אז קשה לפתור אותו”.

סימו מתארת חוויה שאינה תמיד מתורגמת לאירועים מזוהים בבירור, או ניתנים למדידה. “במחקרים איכותניים שערכתי עם ישראלים, מופיעות בעיקר חוויות עקיפות, תפיסות, אי־נוחות, או צורות עמומות יותר של מתח”, היא מסבירה. “לא תמיד יש תקיפה מפורשת, אבל כן יש תחושה של היעדר קבלה, או של פגיעוּת חברתית. זה מייצר אי־ודאות ושאלה מתמדת – עד כמה אדם יכול להראות את עצמו בחופשיות כפי שהוא”.

לדבריה, מאז 7 באוקטובר התחושה הזו התחזקה, אף שאין מדובר בתופעה חדשה לגמרי. “סוג כזה של אקלים, כבר הופיע ברגעים אחרים של הסלמה בסכסוך הפלסטיני־ישראלי, אבל עכשיו הרשתות החברתיות מגבירות הרבה יותר את התמונות, השיח והחשיפה הציבורית”, היא אומרת. “בנוסף, בקטלוניה ובספרד קיימת תרבות של התגייסות ומחאה שנראית מאוד במרחב הציבורי. בהקשר הזה, חלק מהאנשים היהודים או הישראלים עשויים לחוות תחושה מוגברת של חשיפה, או חוסר ביטחון חברתי”.

בין יהדות לישראליות, והקושי להבחין

אחד הקשיים המרכזיים שעליהם מצביעה סימו, הוא הבלבול התכוף בין זהות יהודית לזהות ישראלית. “הרבה פעמים מערבבים בין שני הדברים מפני שיש מעט ידע על המגוון של העולם היהודי ועל ההבדלים בין יהדות, ישראליות ותפוצה”, היא מסבירה. “במשך זמן רב הייתה לקהילות היהודיות נראות חברתית מועטה מאוד בספרד, וזה עודד בנייה של דימויים פשטניים או מופשטים מאוד על היהודי, שכיום מתווכים מאוד דרך הסכסוך במזרח התיכון”.

סימו רואה את המציאות הזו גם באוניברסיטה. “בקרב הסטודנטים יש בדרך כלל מידע מקוטע מאוד”, היא אומרת. “הם מכירים את השואה, אולי גם על גירוש היהודים מספרד, והרבה אזכורים הקשורים לסכסוך הישראלי־פלסטיני, אבל יש מעט ידע על המגוון ההיסטורי, התרבותי והפוליטי של הקהילות היהודיות בנות זמננו”.

“כאשר מיעוט מרגיש שעליו להסביר את עצמו כל הזמן, כדי להיות מובן או מקובל, שם מופיעה צורה של פגיעוּת חברתית”, מציינת סימו. “וזה דורש מדיניות ציבורית שמסוגלת לעבוד לא רק על אירועים, אלא גם על דימויים, על חוסר ידע ועל דינמיקות של הכרה חברתית”.

סימו מביאה כדוגמה, כמה דינמיקות שנצפו במרחב האוניברסיטאי, אחרי 7 באוקטובר. “בחלק מהמרחבים האקדמיים אורגנו מחוות ציבוריות של סולידריות עם הקורבנות הפלסטינים, דבר לגיטימי לחלוטין”, היא מסבירה. “אבל במקביל, חלק מהאנשים חשו בהיעדר מרחבים מקבילים לביטוי אבל, על הקורבנות הישראלים או היהודים. וזה עלול ליצור תחושה שסבל מסוים מוכר יותר בציבור, מאשר סבל אחר”.

לדבריה, מצב זה עשוי להיות מורכב במיוחד עבור סטודנטים יהודים או ישראלים, שהם מיעוט מצומצם מאוד ולעיתים קרובות מרגישים שהם נקראים באופן סמלי להתייחס לסכסוך. “לא תמיד קיימת דרישה מפורשת לנקוט עמדה”, היא אומרת, “אבל כן יכולה להופיע תחושה של חשיפה או של ציפייה חברתית שהם יסבירו היכן הם עומדים”.

סימו מעלה גם שאלה רחבה יותר על האופן שבו זהויות לאומיות, נקשרות לסכסוכים גיאופוליטיים מסוימים. “מעניין לשאול, מדוע קבוצות מסוימות מרגישות בעוצמה רבה יותר את הלחץ הזה, או את תחושת הסטיגמטיזציה הציבורית, לעומת קבוצות אחרות”, היא מציינת. “כאן נכנסים גורמים היסטוריים, תרבותיים וגם תקשורתיים”.

עבור סימו, הדינמיקות הללו משקפות קושי כללי יותר להחזיק מורכבות בדיון הציבורי. “לעיתים קרובות השיח מאורגן סביב עמדות, מאוד מקוטבות”, היא מסבירה. “וזה מקשה יותר להכיר בכך שיכולות להתקיים זו לצד זו חוויות שונות של כאב, פגיעוּת או קורבנות”.

חינוך, תקשורת והיעדר היכרות

הדו״ח מצביע על תחום החינוך, כאחד התחומים החלשים ביותר במערכת הציבורית בספרד, בכל הנוגע להתמודדות עם אנטישמיות. לדברי סימו, הבעיה אינה רק הנוכחות המועטה של תכנים על יהדות, אלא חוסר ידע רחב יותר על החיים היהודיים העכשוויים. “הוראת השואה קיימת, אבל בספרד היא נלמדת לעיתים קרובות גם מתוך זיכרון של קורבנות אחרים של הנאציזם, במיוחד הרפובליקנים הספרדים שגורשו למחנות”, היא מסבירה. “ולעיתים זה דוחק למקום משני את ההבנה הספציפית, של הרדיפה וההשמדה של העם היהודי”.

עבור סימו, התקשורת יכולה למלא תפקיד מרכזי בבניית ידע חברתי רחב יותר, אף שכיום, גם היא משכפלת פישוטים. “זה קורה לא רק ביחס לעולם היהודי, אלא גם ביחס למיעוטים אחרים, כמו העולם המוסלמי, או האוכלוסייה הצוענית”, היא אומרת. “הרבה פעמים התקשורת עובדת מתוך דימויים מאוד פשטניים או סטריאוטיפיים”.

“כאשר אין ידע חברתי עמוק על מיעוט, קל הרבה יותר שהדיון הציבורי יתנהל דרך סטריאוטיפים, או מסגרות שהן רק מסגרות של קונפליקט”.

עם הפנים קדימה

המלצות הדו״ח קוראות להקמת מנגנון בין־משרדי קבוע, לפיקוח על יישום התוכנית הלאומית. יצירת מערכת מדדים ציבורית שתעקוב אחר אנטישמיות בתחומי המדיניות השונים, מימון רב־שנתי לחינוך, מורשת וחוסן קהילתי, שילוב היסטוריה יהודית וחיים יהודיים עכשוויים, בתוכניות הלימודים ובמדיניות התרבות והתקשורת, ומיסוד שיתוף הפעולה עם הקהילות היהודיות ועם החברה האזרחית.

סימו מתרגמת זאת לשפה פשוטה יותר: “קודם כול צריך שיהיה רצון פוליטי ורצון למדיניות ציבורית. והרצון הזה, הוא קודם כול משאבים. צריך פרויקטים ספציפיים שאנחנו יודעים שיכולים לסייע להיכרות, בתחומים שונים. אני לא חושבת רק על ילדים וילדות בתיכון, אלא גם על קבוצות שונות של מבוגרים, שצריכות את ההיכרות הזו”.

לדבריה, קיים צורך לחשוף בפני החברה הספרדית את החיים היהודיים הקיימים, שנסתרים ממנה. היא נותנת דוגמה מעולם המחשבה והפילוסופיה. “הרבה מהתיאוריה הביקורתית שיוצאת מהחיים היהודיים נכתבה על ידי יהודים. אדורנו, לדוגמה, הוא יהודי. אי אפשר להבין את אדורנו, בלי להכיר את ההיסטוריה שלו. זה מוזר שדווקא לזה לא מתייחסים. אצל אחרים אנחנו מסבירים את הרקע שלהם, אבל האלמנט היהודי הוא בלתי קיים”.

כך גם ביחס להיסטוריה הספרדית עצמה. “כשמסבירים את ההיסטוריה, צריך להכיר באלמנטים של היהדות שיש להם מקום וחשובים, כדי להבין את החברה הספרדית. להכיר בזה לא כדבר אחר או שונה. גם העבר המוסלמי הוא חלק ממנה. ההיסטוריה היהודית, היא חלק מההיסטוריה הספרדית”.

אבל כדי לעשות זאת, לדבריה, לא מספיק לכתוב תוכניות. צריך לאפשר מפגש. “צריך שתהיה אפשרות לדיאלוג ולשיחה, להחלפת מידע עם מי שסובל מזה. כרגע כמעט בלתי אפשרי להיפגש ולדבר, וזה הכרחי. אחרת לא נוכל להגיע להבנה של האחר”.

סימו מדגישה כי שיתוף הפעולה עם הקהילות היהודיות חיוני, אך מזהירה כי האחריות להסביר או לייצג את כל המציאות היהודית אינה יכולה ליפול רק עליהן. “הקהילות יכולות להביא חוויות וידע שחסרים הרבה פעמים, במרחב הציבורי”, היא מסבירה. “במיוחד בקרב צעירים, המגע הישיר מסייע מאוד לשבור סטריאוטיפים”.

עם זאת, היא מציינת שלחשיפה הזו יש גם מחיר אישי. “צעירים יהודים רבים אינם רוצים להיחשף יותר מדי, מפני שהם מרגישים אי־נוחות או פגיעוּת במרחבים אוניברסיטאיים מסוימים”, היא אומרת. “וזה לא צריך להיות תלוי רק בהם. גם למוסדות הציבוריים יש אחריות, ליצור סביבה שבה איש אינו מרגיש לחץ או איום, גם אם סמלי, בשל ביטוי זהותו”.

בסופו של דבר, סימו חוזרת לשאלה רחבה יותר: הקושי לשלב את הנוכחות היהודית כחלק מהמציאות הספרדית העכשווית, ולא רק כמרכיב היסטורי או סמלי. “צריך לשבור דימויים מסוימים שמושרשים עמוק מאוד”, היא מציינת.

“זהו תהליך איטי ומורכב, אבל החיים היהודיים הם גם חלק מההיסטוריה של ספרד – לא רק מֵעֲבָרָה, אלא גם מההווה שלה”.

---

“El antisemitismo en España no es necesariamente directo,

sino algo latente, no muy consciente”

La profesora Marta Simó, en una entrevista sobre el antisemitismo latente en España y sobre unos judíos que, según ella, siguen siendo percibidos a través del Holocausto, la expulsión de España y el Estado de Israel, y todavía no como parte de su presente.

En las últimas semanas, el debate sobre el antisemitismo ha destacado en las redes sociales de israelíes en España. Existe la sensación de que el discurso mediático en Israel está poniendo mucho el foco en esta cuestión: desde la serie del Canal 24, Adiós España, hasta un tuit que afirmaba que el presidente del Gobierno español, Pedro Sánchez, no permitiría la entrada en España de soldados del Ejército israelí, una información falsa, conviene subrayarlo.

La mejor muestra de ello se puede ver en los grupos de israelíes en España en Facebook, donde solo esta semana distintas personas plantearon temores ante una próxima visita al país. Entre las preguntas se podía leer: “Somos un grupo relativamente grande, de veinte israelíes, que llega pronto a Barcelona… ¿Se puede hablar hebreo en la calle? ¿Da miedo existir allí como judíos?”. Otro usuario contaba el caso de un grupo de jóvenes de 21 años que viajan a Madrid y buscan a una persona de contacto que los acompañe a fiestas para no encontrarse con antisemitismo. Otra persona llega a Valencia de visita, con una noche en Madrid, y pide recomendaciones, “por la situación”, de un lugar seguro. Y en uno de los grupos fue aún más lejos alguien que volvía de Estados Unidos a Israel, pasando por España, con cinco perros, y se preguntaba si era peligroso.

Hubo bromas. La mayoría de las respuestas desmintieron esos temores. Pero la imagen que se dibujaba era clara: la cuestión del antisemitismo en España está sobre la mesa. En la zona de fricción entre la protesta antiisraelí o antisionista, unas relaciones diplomáticas deterioradas entre Israel y España, y una historia profunda, no siempre nombrada, el tema está vivo y presente.

Para obtener una mirada más profunda sobre la cuestión, hablamos con la profesora Marta Simó Sánchez, investigadora en este campo. Simó es socióloga, doctora en Sociología por la Universitat Autònoma de Barcelona, escribió su tesis doctoral sobre la memoria del Holocausto en España desde una perspectiva histórica y sociológica, y está especializada en identidades judías y Holocausto. Es miembro del grupo de investigación ISOR y trabaja, entre otros ámbitos, sobre memoria, identidades judías, antisemitismo y minorías religiosas.

El mes pasado se publicó un informe elaborado por ella sobre la forma en que España afronta el antisemitismo. El informe, Informe nacional sobre medidas gubernamentales para la lucha contra el antisemitismo y el fomento de la vida judía: España, fue publicado en el marco del proyecto NOA – Networks Overcoming Antisemitism, una iniciativa europea que examina las políticas de los Estados miembros de la Unión Europea en la lucha contra el antisemitismo y en el fomento de la vida judía. El informe español fue presentado en Madrid el 11 de marzo, en el marco del proyecto NOA, con financiación de la Unión Europea.

Simó aporta una mirada sobre la cultura y la historia de España, donde el antisemitismo contemporáneo no se expresa necesariamente en actos evidentes, sino precisamente en una zona gris: aquello que no es explícito, que resulta más difícil de abordar, pero cuyo primer paso para tratarlo es la toma de conciencia. Un antisemitismo que, aunque cueste señalar, puede sentirse. Y que para los israelíes, que siempre han vivido como mayoría soberana, puede ser más difícil de comprender, quizá a diferencia de comunidades judías para las que esa realidad resulta más familiar.

Principales conclusiones: buena nota para España en seguridad y libertad religiosa, baja en educación y medios de comunicación

“Mi especialidad es la sociología de la religión, y dentro de ella estudié identidades judías”, cuenta Simó. “Después de estudiar en Polonia, hace más de veinticinco años, empecé sobre todo a trabajar sobre la memoria del Holocausto, y hoy trabajo en los ámbitos del antisemitismo, el patrimonio de las minorías religiosas, el multiculturalismo y la memoria”.

Aunque el debate sobre el antisemitismo ha cobrado fuerza en los últimos dos años y medio, a la sombra de lo que ocurre en Israel y Gaza, el informe —y otros informes similares realizados en distintos países europeos— forma parte del programa CERV, financiado por la Unión Europea para los años 2021-2027, y comenzó mucho antes de octubre de 2023. El objetivo de estos informes es examinar qué herramientas tienen los distintos Estados para hacer frente al antisemitismo. Por ello, el informe no mide la magnitud del antisemitismo, sino únicamente la forma en que el Estado está preparado para afrontar el fenómeno.

“No hacemos una evaluación del fenómeno del antisemitismo, sino que examinamos la política pública en España en relación con el antisemitismo, para luchar contra el antisemitismo y fomentar la vida judía”.

El informe examina España en 11 ámbitos de política pública: cultura y patrimonio, educación, delitos de odio, discurso de odio, memoria del Holocausto, diálogo intercultural, medios de comunicación, libertad religiosa, seguridad, deporte y juventud. En cada ámbito se analizaron cinco indicadores: legislación y derechos fundamentales, implementación y aplicación, mecanismos de seguimiento, recursos y financiación, y participación de actores clave. Debido a la estructura descentralizada de España, el informe distingue entre el nivel nacional y Barcelona/Cataluña como caso de estudio de gobierno regional y local.

En los ámbitos más formales —seguridad, libertad religiosa y delitos de odio— el informe otorga a España puntuaciones relativamente altas: 90% en seguridad, 78,6% en libertad religiosa y 78,2% en delitos de odio. Cuando se trata de un incidente antisemita que alcanza el umbral penal, el informe señala que en España existen herramientas más claras: el Código Penal, la Oficina Nacional de Lucha contra los Delitos de Odio y la Fiscalía contra los Delitos de Odio y la Discriminación. La Fiscalía cuenta con una red de fiscales especializados en delitos de odio y puede intervenir también en casos de antisemitismo cuando estos se definen como delito de odio. En caso de sospecha de delito de odio, se puede presentar denuncia ante las autoridades, y el caso puede llegar también a la Fiscalía contra los Delitos de Odio y la Discriminación.

“En el ámbito de la seguridad, hay una legislación muy clara contra los delitos de odio o el discurso de odio, el antisemitismo o cualquier otro”, dice Simó. “Hay elementos en la Fiscalía de delitos de odio, las fuerzas de seguridad trabajan bien, y en cualquier tema acuden y actúan enseguida. Ese elemento existe”.

“En el ámbito de la libertad religiosa, el marco español está relativamente consolidado”, señala. “La Constitución reconoce y protege la libertad religiosa y existe una regulación bastante clara sobre los derechos de las comunidades judías en materia de culto, vida comunitaria y práctica religiosa. De hecho, es uno de los ámbitos donde más avances institucionales se han producido en los últimos años. Los retos aparecen más en la implementación desigual y en otros espacios sociales, educativos o mediáticos”.

Por ello, según el informe, el problema principal no es la ausencia absoluta de herramientas jurídicas, sino la brecha entre los casos que pueden definirse como delito penal y las sensaciones, ambientes, expresiones o comportamientos antisemitas que no siempre entran en la vía penal.

En cambio, los ámbitos en los que España aparece más débil son los más grises, menos medibles: educación, medios de comunicación y diálogo intercultural. El ámbito de la educación recibió la puntuación más baja: solo un 25,2%. Según el informe, aunque el Plan Nacional incluye compromisos en materia educativa, todavía no existe una integración sistemática del antisemitismo, la historia judía, el judaísmo y la vida judía contemporánea en los planes de estudio, y la formación del profesorado en esta materia no es homogénea. El ámbito de los medios de comunicación recibió un 27,8%, entre otras razones por la ausencia de una política clara respecto a la representación de los judíos y al seguimiento de estereotipos o discursos antisemitas en los medios. El diálogo intercultural recibió un 42,2%, una cifra que apunta a que la cooperación con comunidades y organizaciones judías aún no está suficientemente institucionalizada ni se aplica de forma coherente en todos los niveles de gobierno.

Para Simó, el antisemitismo contemporáneo no se manifiesta únicamente en agresiones o delitos visibles, sino también en dinámicas más difusas de silenciamiento y autocontrol. “El problema aparece cuando las personas sienten que no pueden expresar su identidad con normalidad o que deben medirse constantemente para evitar ser señaladas. Esa sensación de vulnerabilidad también forma parte de la experiencia del antisemitismo”.

¿Cómo se define el antisemitismo?

La cuestión de la medición depende también de una pregunta más básica: qué es, en realidad, el antisemitismo. Simó explica que esta cuestión también surgió durante el trabajo sobre el informe. “¿Cómo se define el antisemitismo? Es un problema. Siempre tenemos la pregunta de cómo lo definimos. Una fórmula es ceñirse a la definición de la IHRA, que es la definición más oficial y la que más países toman como referencia. Pero hay debate en torno a esto, y también existe la Declaración de Jerusalén. Hay debate sobre qué es y cómo se define el antisemitismo”.

La definición de la IHRA, la Alianza Internacional para el Recuerdo del Holocausto, es actualmente una de las definiciones institucionales más extendidas. Define el antisemitismo como “una cierta percepción de los judíos, que puede expresarse como odio hacia los judíos”, y señala que las manifestaciones retóricas y físicas del antisemitismo pueden dirigirse contra judíos, sus bienes, instituciones comunitarias judías e instituciones religiosas judías. La definición se presenta como una definición de trabajo jurídicamente no vinculante.

Conviene señalar que la definición de la IHRA ha sido objeto de críticas por parte de quienes sostienen que puede difuminar la frontera entre antisemitismo y crítica política legítima a Israel, e incluso afectar a la libertad de expresión.

La Declaración de Jerusalén sobre el Antisemitismo, en cambio, propone otra herramienta para identificar y afrontar el antisemitismo, centrada también en intentar precisar los límites entre antisemitismo y crítica política a Israel, al sionismo y a Palestina. Define el antisemitismo como discriminación, prejuicio, hostilidad o violencia contra judíos como judíos, o contra instituciones judías como judías, e incluye 15 orientaciones para identificar el antisemitismo en distintos contextos.

La propia Simó no se opone al uso de estas definiciones con fines de política pública, pero subraya que no bastan para comprender el contexto español. “Mi posición personal es que quizá sea útil para examinar la política pública, pero no sé si nos da una comprensión real del antisemitismo en España. Nos falta, desde mi punto de vista, un análisis cualitativo y no solo cuantitativo, que permita comprender el vínculo entre España y la cuestión del antisemitismo”.

Qué se puede medir y qué se puede sentir: el antisemitismo entre los datos y la percepción

Empecemos, aun así, por algunos datos: según el informe, en 2024 la Federación de Comunidades Judías de España documentó 193 incidentes antisemitas, la cifra más alta registrada hasta ahora por sus informes, lo que supone un aumento del 321% respecto al año anterior y del 567% desde 2022. En cambio, los datos del Ministerio del Interior español señalaron ese mismo año 37 delitos de odio antisemitas oficiales, un aumento del 60,87% respecto a 2023.

Esa brecha es también la que quizá se percibe en las conversaciones y debates entre israelíes. No constituye una contradicción, sino mediciones que parten de experiencias y puntos de vista distintos. Un delito penal, un contenido en redes o una sensación de amenaza son fenómenos diferentes.

En el plano de las percepciones, una encuesta de la Agencia de los Derechos Fundamentales de la Unión Europea citada en el informe encontró que el 76% de los encuestados judíos en España considera que el antisemitismo es un problema grave o bastante grave; el 73% cree que ha aumentado en los últimos cinco años; y el 97% declaró haber experimentado alguna forma de antisemitismo en su vida cotidiana durante el último año.

Según Simó, España ha avanzado más rápidamente en el desarrollo de políticas públicas contra el antisemitismo que en la producción de conocimiento social sobre el fenómeno. “Existe una estructura institucional y normativa cada vez más clara, pero todavía conocemos poco sobre las formas concretas que adopta el antisemitismo en España y sobre cómo afecta a las personas en su experiencia cotidiana”.

El judío imaginado: una figura que se mueve entre el Holocausto, la expulsión de España y el Estado de Israel

Dado que la relación entre percepción, clima social y datos objetivos siempre es compleja, la conversación con Simó aporta una perspectiva más amplia para pensar el antisemitismo en España más allá del registro de incidentes concretos. Según explica, el fenómeno no puede entenderse sin tener en cuenta la historia y la construcción cultural del país. “El caso español tiene elementos específicos vinculados a su trayectoria histórica”, afirma. “La expulsión de los judíos, la dificultad histórica para aceptar plenamente la diversidad religiosa y cultural, y una determinada idea de homogeneidad nacional han dejado huellas profundas. En ese contexto, el componente católico sigue teniendo un peso cultural importante”.

Según Simó, la historia española produjo una relación muy particular con la presencia judía contemporánea. “Durante mucho tiempo, el judaísmo estuvo más presente como referencia histórica o simbólica que como una minoría visible y reconocida socialmente”, señala. “Las comunidades judías modernas se reconstruyeron muy tarde y, durante la dictadura franquista, continuaron moviéndose en un marco de escasa legitimidad pública y baja visibilidad”.

Para Simó, el conocimiento social sobre el judaísmo en España continúa muy mediado por imágenes históricas y políticas. “Lo judío aparece asociado a la expulsión, al Holocausto o al conflicto en Oriente Medio”, señala. “Sin embargo, hay menos conocimiento sobre las comunidades judías contemporáneas, sobre su diversidad interna y sobre su presencia cotidiana en la sociedad española”.

Esa es, según ella, una de las razones por las que el antisemitismo en España no siempre es visible. “Esta situación hace que el antisemitismo no sea necesariamente directo, sino algo latente, no muy consciente. Luchar contra ello es una tarea muy difícil, porque si no tienes herramientas para definir que algo existe, para reconocer su existencia, entonces es difícil resolverlo”.

Simó describe una experiencia que no siempre se traduce en incidentes claramente identificables o cuantificables. “En las investigaciones cualitativas que he realizado con israelíes aparecen sobre todo experiencias indirectas, percepciones, incomodidades o formas de tensión más difusas”, explica. “No siempre hay una agresión explícita, pero sí una sensación de falta de aceptación o de vulnerabilidad social. Eso genera incertidumbre y una pregunta constante sobre hasta qué punto una persona puede mostrarse libremente tal como es”.

Según señala, desde el 7 de octubre esa sensación se ha intensificado, aunque no constituye un fenómeno completamente nuevo. “Este tipo de clima ya aparecía en otros momentos de escalada del conflicto palestino-israelí, pero ahora las redes sociales amplifican mucho más las imágenes, los discursos y la exposición pública”, afirma. “Además, en Cataluña y en España existe una cultura de movilización y protesta muy visible en el espacio público. En ese contexto, algunas personas judías o israelíes pueden experimentar una mayor sensación de exposición o inseguridad social”.

Entre judaísmo e israelidad, y la dificultad de distinguir

Una de las dificultades centrales que señala Simó es la frecuente confusión entre identidad judía e identidad israelí. “Muchas veces se mezclan ambas cosas porque existe poco conocimiento sobre la diversidad del mundo judío y sobre las diferencias entre judaísmo, israelidad y diáspora”, explica. “Durante mucho tiempo, las comunidades judías han tenido muy poca visibilidad social en España, y eso ha favorecido la construcción de imágenes muy simplificadas o abstractas sobre lo judío, hoy muy mediadas por el conflicto en Oriente Medio”.

Simó observa esta realidad también en el ámbito universitario. “Entre los estudiantes suele haber una información muy fragmentaria”, afirma. “Conocen el Holocausto, quizá algo de la expulsión de los judíos de España, y muchas referencias vinculadas al conflicto israelí-palestino, pero existe poco conocimiento sobre la diversidad histórica, cultural y política de las comunidades judías contemporáneas”.

“Cuando una minoría siente que debe explicarse permanentemente para ser comprendida o aceptada, ahí aparece una forma de vulnerabilidad social”, señala Simó. “Y eso exige políticas públicas capaces de trabajar no solo sobre los incidentes, sino también sobre los imaginarios, el desconocimiento y las dinámicas de reconocimiento social”.

Simó pone como ejemplo algunas dinámicas observadas en el ámbito universitario tras el 7 de octubre. “En algunos espacios académicos se organizaron gestos públicos de solidaridad con las víctimas palestinas, algo completamente legítimo”, explica. “Pero al mismo tiempo, algunas personas percibieron la ausencia de espacios equivalentes para expresar duelo por las víctimas israelíes o judías. Y eso puede generar la sensación de que ciertos sufrimientos son más reconocibles públicamente que otros”.

Según señala, esta situación puede resultar especialmente compleja para estudiantes judíos o israelíes, que constituyen una minoría muy reducida y que a menudo sienten que quedan simbólicamente interpelados por el conflicto. “No siempre existe una demanda explícita de posicionamiento”, afirma, “pero sí puede aparecer una percepción de exposición o de expectativa social de que deben explicar dónde se sitúan”.

Simó plantea además una cuestión más amplia sobre cómo determinadas identidades nacionales o minoritarias quedan asociadas a conflictos geopolíticos concretos. “Sería interesante preguntarse por qué algunos grupos sienten más intensamente esa presión o percepción de estigmatización pública que otros”, señala. “Ahí entran factores históricos, culturales y también mediáticos”.

Para Simó, estas dinámicas reflejan una dificultad más general para sostener la complejidad en el debate público. “Con frecuencia el discurso se organiza en posiciones muy polarizadas”, explica. “Y eso hace más difícil reconocer que pueden coexistir experiencias distintas de dolor, vulnerabilidad o victimización”.

Educación, medios de comunicación y falta de conocimiento

El informe señala el ámbito educativo como uno de los más débiles del sistema público español a la hora de abordar el antisemitismo. Según Simó, el problema no es solo la escasa presencia de contenidos sobre judaísmo, sino un desconocimiento más amplio sobre la vida judía contemporánea. “La enseñanza del Holocausto existe, pero en España a menudo se trabaja también desde la memoria de otras víctimas del nazismo, especialmente los republicanos españoles deportados a los campos”, explica. “Y en ocasiones eso deja en un segundo plano la comprensión específica de la persecución y exterminio del pueblo judío”.

Para Simó, los medios de comunicación podrían desempeñar un papel central en la construcción de un mayor conocimiento social, aunque actualmente también reproducen simplificaciones. “Eso ocurre no solo con el mundo judío, sino también con otras minorías, como el mundo musulmán o la población gitana”, afirma. “Muchas veces los medios trabajan a partir de imágenes muy simplificadas o estereotipadas”.

“Cuando no existe conocimiento social profundo sobre una minoría, es mucho más fácil que el debate público funcione a través de estereotipos, simplificaciones o marcos puramente conflictivos”.

Mirando hacia adelante

Las recomendaciones del informe llaman a crear un mecanismo interministerial permanente para supervisar la implementación del Plan Nacional; desarrollar un sistema público de indicadores que haga seguimiento del antisemitismo en los distintos ámbitos de la política pública; establecer financiación plurianual para educación, patrimonio y resiliencia comunitaria; integrar la historia judía y la vida judía contemporánea en los planes de estudio y en la política cultural y mediática; e institucionalizar la cooperación con las comunidades judías y con la sociedad civil.

Simó lo traduce a un lenguaje más sencillo: “Primero tiene que haber voluntad política y voluntad de política pública. Y esa voluntad es, en primer lugar, recursos. Hacen falta proyectos específicos que sabemos que pueden ayudar al conocimiento, en distintos ámbitos. No pienso solo en niños y niñas de secundaria, sino también en distintos colectivos de adultos que necesitan ese conocimiento”.

Según ella, es necesario mostrar a la sociedad española las vidas judías existentes que permanecen ocultas para ella. Pone un ejemplo del mundo del pensamiento y la filosofía. “Gran parte de la teoría crítica que surge de las vidas judías fue escrita por judíos. Adorno, por ejemplo, es judío. No se puede entender a Adorno sin conocer su historia. Es extraño que precisamente eso no se mencione. En otros casos explicamos el contexto de los autores, pero el elemento judío es inexistente”.

Lo mismo ocurre con la propia historia española. “Cuando se explica la historia, hay que reconocer elementos del judaísmo que tienen un lugar y son importantes para comprender la sociedad española. Reconocerlo no como algo otro o diferente. También el pasado musulmán forma parte de ella. La historia judía forma parte de la historia española”.

Pero para hacerlo, según ella, no basta con escribir planes. Hay que permitir el encuentro. “Tiene que existir la posibilidad de diálogo y conversación, de intercambio de información con quien lo sufre. Ahora mismo es casi imposible encontrarse y hablar, y eso es necesario. De lo contrario no podremos llegar a comprender al otro”.

Simó subraya que la cooperación con las comunidades judías es fundamental, aunque advierte de que no puede recaer únicamente sobre ellas la responsabilidad de explicar o representar toda la realidad judía. “Las comunidades pueden aportar experiencias y conocimientos que muchas veces faltan en el espacio público”, explica. “Especialmente entre los jóvenes, el contacto directo ayuda mucho a romper estereotipos”.

Sin embargo, señala que esa exposición también tiene un coste personal. “Muchos jóvenes judíos no quieren visibilizarse demasiado porque sienten incomodidad o vulnerabilidad en determinados espacios universitarios”, afirma. “Y eso no debería depender únicamente de ellos. Las instituciones públicas también tienen la responsabilidad de crear entornos donde nadie sienta presión o amenaza, aunque sea simbólica, por expresar su identidad”.

Al final, Simó vuelve a una cuestión más amplia: la dificultad de incorporar la presencia judía como parte de la realidad contemporánea española y no solo como un elemento histórico o simbólico. “Hay que romper ciertas imágenes muy arraigadas”, señala.

“Es un proceso lento y complejo, pero la vida judía también forma parte de la historia de España, no solo de su pasado, sino de su presente”.