כשאנה מסטרה, מורה בבית הספר הציבורי כבר שלושים שנה, החלה לעבוד במערכת החינוך, היא נראתה אחרת. אחד הנושאים המרכזיים שהיה שונה, היה מה שמכונה "הכלה", או בספרדית Inclusion. המילה הזו חוזרת בכל שיחה, עם כל מורה, בניסיון להבין את סיבות העומק לשביתת המורים ללא הגבלת זמן, שהחלה ב- 11 למאי בוולנסיה, ראשונה מאז שנת 1988, וללא סיום נראה באופק.רק אתמול, למעלה ממאה ממנהלי מרכזים חינוכיים, התפטרו מתפקידיהם הניהוליים בוולנסיה כאות מחאה על המצב. חלקם הסבירו כי אינם יכולים עוד להמשיך לנהל את בתי הספר בתנאים הנוכחיים, על רקע המחסור בכוח אדם, העומס הבירוקרטי והקושי לתת מענה לצרכים הגדלים של התלמידים.
"כשאני התחלתי לעבוד, היו מרכזים מיוחדים לתלמידים עם מוגבלויות, עם השנים זה השתנה" מספרת אנה, כיום מחנכת כיתה א’ בבית הספר CEIP Mestral ביישוב בנידולייג’ שבמחוז אליקנטה, לאחר שנים שבהן עבדה גם כמורה למוזיקה וכחלק מהנהלת בית הספר. “השינוי, מדיניות ההכלה, הייתה לטובה, והמטרה היא אמיתית, להכיל את כל השונות של תלמידים בכיתה".
״הכלה״ היא מושג שעקרונותיו התבססו בוועידת סלמנקה של אונסק"ו בשנת 1994. 92 מדינות נכחו בה, לצד ארגונים בינלאומיים. המסקנות קבעו כי הדרך להיאבק באפלייה, היא יצירת קהילות מקבלות, מכלילות, או במילים פשוטות, שילדים, על מגבלותיהם השונות, ילמדו יחד, בקהילה שלהם.
כך משנות ה־2000, ספרד החלה באופן הדרגתי, להטמיע את עקרונות ההכלה בחקיקה ובמערכת החינוך. החוק כיום מקבע את זכותם של כלל התלמידים לחינוך מכליל, תוך קביעה שיש לבצע התאמות ארגוניות, פדגוגיות ומתודולוגיות, כדי לאפשר לכל תלמיד להשתלב במערכת הרגילה.
השינוי, חשוב לציין, לא נוגע רק לתלמידים עם מוגבלויות, אלא להרחבה רחבה הרבה יותר של מושג ה”הכלה”: תלמידים ממעמדות חברתיים שונים, קבוצות אתניות ולשוניות, מהגרים, תלמידים עם קשיים רגשיים או לימודיים ותלמידים עם צרכים מיוחדים. במסמך אונסק"ו משנת 2024 נכתב כי מטרת ההכלה “לבטל הדרה חברתית שנוצרת כתוצאה מעמדות ותגובות לשׁוֹנוּת בין תלמידים”.
"יש ילדים רבים עם בעיות רגשיות, והצורך בתשומת לב גדל. זה בסך הכל סימפטום למצב החברתי. העבודה שלנו היא שבית הספר יתאים את עצמו לתלמיד, הסביבה לילד, זו העבודה שלנו, אבל אנחנו לא יכולות לעשות את זה בתנאים האלו״
אנה, כמו מורים רבים אחרים, תמכו ותומכים במהלך. אבל לצד דרישות אחרות של בתי הספר הציבוריים, הם מבקשים את הכלים המעשיים, הכלכליים, ליישם אותו. קיצוצים בכוח אדם בשנים האחרונות, הפכו את ההכלה, למורכבת מאוד. “הסיסמא המרכזית שלנו, היא שהכלה בלי השקעה זה מדע בדיוני (בספרדית זה מתחרז: inclucion sin inversion es ciencia ficcion). מחקר שנעשה בקרב מורים הראה, כי כמעט שני שליש דיווחו כי בכיתותיהם יש ילדים עם צרכים מיוחדים, אך רק מיעוט מהמורים זוכים לתמיכה של מורה נוסף בכיתה.
"התלמידים היום הם לא התלמידים של פעם" אומרת אנה. "יש ילדים רבים עם בעיות רגשיות, והצורך בתשומת לב גדל. זה בסך הכל סימפטום למצב החברתי. העבודה שלנו היא שבית הספר יתאים את עצמו לתלמיד, הסביבה לילד, זו העבודה שלנו, אבל אנחנו לא יכולות לעשות את זה בתנאים האלו. לתלמיד יש צרכים, עם או בלי כוח אדם, והמצב הנוכחי, כולל המטלות הבירוקרטיות, לא מאפשרות לנו להתייחס לילדים בצורה טובה". לדבריה, בעבר, אמנם הכיתות היו גדולות יותר, ועדיין, המודל החינוכי של היום דורש תשומת לב רגשית וחינוכית, שאינה אפשרית גם בגודל הכיתות הקיים.
הכלה היא לא הנושא היחידי סביבו נאבקים המורים. בנוסף דורשים המורים יותר כוח אדם, החלפה מהירה למורות שנאלצות להיעדר, הפחתת עומס בירוקרטי, חיזוק מערך בריאות הנפש בבתי הספר, שיפור תשתיות ותנאי החום בכיתות, ועדכון שכר המורים, לאחר כמעט שני עשורים ללא עדכון משמעותי.
“לפני 19 שנים הקפיאו לנו את השכר, ולא עדכנו אותו” אומרת אנה. “אנחנו לא מדברות על להרוויח יותר, אלא שצריכים להצמיד אותו”. לדבריה, מורי ולנסיה נמצאים כמעט בתחתית טבלת השכר בספרד, למרות יוקר המחיה באזור. “אנחנו במקום תיירותי, יש לנו בעיית מגורים, אין קשר בין ההוצאות לשכר”.
לצד שאלות של תקציבים וכוח אדם, חלק מהמורים בוולנסיה קושרים את המאבק גם לשינויים במדיניות השפה במערכת החינוך. בשנת 2024 אישרה ממשלת ולנסיה את “חוק החירות החינוכית” (Ley de Libertad Educativa), שמאפשר למשפחות לבחור את שפת הבסיס של הלימודים — ולנסיאנית או ספרדית — ומחליף את מודל הרב־לשוניות הקודם.
החוק נכנס בהדרגה למערכת החל משנת הלימודים 2025–2026. מבקרי החוק, בהם חלק מארגוני המורים, טוענים כי הוא עלול להעמיק פערים בתוך בתי הספר הציבוריים ולהקשות עוד יותר על יצירת כיתות מכלילות. מחקר אקדמי שפורסם בשנת 2024 על תוכניות דו־לשוניות בספרד מצא, כי מורים רבים מתקשים לתת מענה לתלמידים עם צרכים שונים בתוך מסגרות רב־לשוניות, במיוחד בכיתות גדולות וללא מורי תמיכה נוספים. החוקרים מציינים כי תלמידים עם קשיים לימודיים או צרכים מיוחדים, עלולים להידחק החוצה ממסלולים דו־לשוניים כאשר אין מספיק התאמות ומשאבים.
עבור אנה המאבק, הוא למעשה לא רק של המורים, אלא של החברה כולה. וזה מה שמרגש אותה, וזה מה שנותן לה כוח. רק השבוע ערכו המורים פגישות עם הורים, אליהן הביאו מסמך מפורט שמסביר את סיבות השביתה, והורים רבים אכן התגייסו, הם פועלים מול העיריות השונות, לגייס אותן.
בוולנסיה הוקמה פלטפורמה בשם “Famílies en Lluita per l’Educació Pública”, שמאגדת משפחות ועמותות הורים התומכות בשביתה. בכתבה שפורסמה השבוע באתר Directa, אמרו נציגות ההורים כי הן “מודעות לחלוטין לתנאים הקשים של החינוך הציבורי” וכי הן מרגישות “נטושות על ידי משרד החינוך”. ההורים מצטרפים לרבות מן הטענות של המורים: כיתות עמוסות, מחסור בכוח אדם, קושי לקיים הכלה אמיתית, בעיות תשתית וחום בבתי הספר, ושחיקה של החינוך הציבורי. מבחינת אנה, המאבק על מערכת החינוך, הוא המאבק החברתי של כולם.
לדרוש ממורה לשבות, זו דרישה לא פשוטה. המערכת מורידה לכל מורה בין 100-150 יורו לכל יום שביתה. "ככל שאני רואה את היחסים בינינו, המורות והמורים, אני יותר משתכנעת במטרה" אומרת אנה. “זה לא שזה לא מורכב או קשה. כל יום את מפסידה כסף, ואת מבינה שהדרך ארוכה, ואת יודעת שככל שנחזיק מעמד, כך יהיה לנו כוח. ככל שנתמודד עם לא לקבל שכר. ואת רואה מורים ומורות שלא שובתים, וזה לא קל לא להיכנס לוויכוחים וקונפליקט. אבל אנחנו יודעות שהכוח הוא האחדות שלנו. ואנחנו מצליחות בזה. למרות שזה מצב מאוד קשה לכולנו. אבל יש לנו תשוקה וחזון, ומטרה. להציע שירות ציבורי ראוי, זה שאנשים זכאים לו. אנחנו נותנות הכל מעצמנו. הגענו לזה כי יש מטרה, לפגוע בבתי הספר הציבוריים".
לדבריה, הממשלה מנסה לשחוק את המורים לאורך זמן, בתקווה שהקושי הכלכלי יגרום להתפצלות בין מי שיכולים להמשיך לשבות לבין מי שלא. בינתיים, גם המורים, וגם האיגודים השונים, שומרים על שיתוף פעולה. “כל האיגודים פועלים עכשיו מול אותה מטרה”. לדבריה, השביתה הגיעה רק אחרי תקופה ארוכה של משא ומתן ואיומים. “למעשה לא התיישבו לשאת ולתת איתנו. היינו צריכים להגיע לזה כדי שיישבו”.
חלק מכוחם של המורים מגיע מהמאבק המשותף. מאסיפות עממיות של מורים שפועלים להעביר את המסר, ולקבל יחד החלטות, ולא דרך נציגים מלמעלה. כך ניתן לראות באתר המאבק, שבו מועלות ההצעות במשא ומתן, והמורים יכולים להגיב, להחליט, לקחת את האחריות על מה שיוחלט.
בניגוד למוכר לנו מישראל, בספרד בתי ספר אינם נסגרים לחלוטין בזמן שביתה, בדומה לשירותים רפואיים. החוק בספרד מחייב להפעיל “שירותים מינימליים”, ולכן בכל בית ספר חייב להישאר צוות בסיסי שיאפשר לקלוט תלמידים ולשמור על פעילות בסיסית ובטיחותית. “בית הספר זה שירות ציבורי שלא ניתן לסגור” אומרת אנה. “אי אפשר לסרב לילדים להיכנס”. לדבריה, גם המשפחות עצמן נמצאות בדילמה. “אם משפחה תומכת במאבק ולא שולחת את הילדים, זה עוזר לנו. אבל מצד שני, אם יש אנשים שלא עושים שביתה ובית הספר פתוח, אז מבחוץ נראה כאילו הכל ממשיך כרגיל”.
לא היה קל למצוא השבוע מורה לראיין אותה בוולנסיה, הן עברו מהפגנה, לפגישה, לאסיפה. לצד הקושי, הן משדרות כוחות בלתי נתפסים, יצירתיות שבאה לידי ביטוי ברחובות, ביצירה.
באתרם ניתן למצוא שיר להפגנות, גרסה חדשה לשיר העם “La manta al coll”. במילים החדשות הם מתארים כיתות של שלושים וארבעים תלמידים כאילו היו עדר, מורה אחת שנשארת לבד מול כיתה שלמה, מחסור במורות מחליפות, בתי ספר מתפוררים וקרוואנים דולפים. הם שרים על בירוקרטיה שלוקחת זמן מהילדים, על בתי ספר בלי חימום בחורף ומזגן בקיץ, ועל כך שהכלה בלי השקעה – היא מדע בדיוני.
בשורות האחרונות מגיע גם מסר פוליטי נוסף: “בוולנסיאנית לא נוגעים”. התחושה הברורה שעולה היא שזהו לא מאבק מקצועי, אלא מאבק על עתיד החינוך הציבורי.
וחשוב לומר, הוא לא מתרחב רק בוולנסיה. באזורים אחרים בספרד מתקיימים בשבועות האחרונים מאבקים של מורים סביב נושאים דומים מאוד. בקטלוניה נערכות הפגנות גדולות לצד ימי שביתה בדרישה להקטין את מספר התלמידים בכיתה, לחזק את מערך ההכלה ולהפחית עומסים בירוקרטיים.
באראגון ובמדריד מתקיימים צעדי מחאה סביב תנאי העבודה במערכת החינוך הציבורית. אף שלא כל ספרד נמצאת בשביתה ללא הגבלת זמן כמו ולנסיה, ארגוני מורים באזורים שונים מעלים שוב ושוב טענות דומות, מול ממשלות הקהילות האוטונומיות, שבידן המפתח לשנות את המצב, ומשמיעים קול מול ממשלת ספרד, על המשבר במערכת החינוך הציבורית כולה.
