כותרות העיתונים השבוע של El País ו-ABC מספקות תמונת מבט ברורה על הפערים בעמדות שני העיתונים אל מול המלחמה. בזמן שעיתון El País בחר אתמול לומר בכותרת כי ראש ממשלת ספרד, פדרו סנצ׳ס, דובק באמירה "לא למלחמה", בעיתון ABC בחרו להביא בראשית את העובדה כי ארצות הברית בוחנת את האפשרות להגביל את כניסת הספרדים לארצות הברית. היום בחר ABC לומר כי ה"לא למלחמה" של ספרד הוא פייק, בזמן ש- El Pais התמקד בסקר הבודק את ההתנגדות למלחמה בספרד. דוגמאות אלו הן כמה מיני רבות שניתן לראות יום יום, ושמשרטטות את מפת התקשורת בספרד והתקשורת העולמית, מפה שמשרטטת לנו סדר יום יום, תוכן וכותרות, לפי עמדה פוליטית, מי מימין, ומי משמאל, מי כותב מעמדה ביקורתית לממשלה, ומי מעמדה של תמיכה, ובהתאמה, מי תומך במתקפה ומי מבקר אותה.

נוצר מצב בו, בצל המלחמה, ובדומה למלחמה בעזה, העיתונים המזוהים עם השמאל הפוליטי ועם הממשלה הנוכחית, כמו El País, מובילים קו ביקורתי הממוקד יותר בפגיעה באוכלוסייה האיראנית וחשש מפני הידרדרות כלל-אזורית. מנגד, עיתוני הימין הפוליטי, כגון ABC ועיתון El Mundo, נותנים יותר דגש לסכנה העולמית שאיראן מהווה, ומסקרים בהרחבה את ההישגים הצבאיים של ישראל וארה"ב. כאמור, גם בהיעדר מלחמות, הקו העובר בין העיתונים המפרגנים יותר לממשל לאלו המבקרים אותו ואת מדיניותו ברור.

אם כך, מניתוח נתוני הגלישה ניתן ללמוד קצת על העמדות שמעניינות את הקוראים. מה מראים הנתונים? נתוני חברת GfK DAM, החברה הרשמית שמודדת תנועת גולשים בספרד, מצביעים כי האתרים המזוהים עם עמדה פרו-ישראלית או אמריקאית זכו בפברואר בחשיפה מצטברת של כ-62.7 מיליון משתמשים ייחודיים, ואילו האתרים המבקרים את ישראל ומציגים עמדה המוטה לזו האיראנית זכו לחשיפה של 35.2 מיליון משתמשים ייחודיים בלבד. יש לציין כי מדובר בנתוני חשיפה של חודש פברואר, שאינם משקפים במלואם את החשיפה לאירועי המלחמה. כמו כן, נציין כי ניתוח הנתונים בוצע בסיוע כלי בינה מלאכותית.

ניתוח הנתונים מדגיש את הדומיננטיות של El País כגוף התקשורת המוביל בעמדת השמאל הביקורתי כנגד ישראל וארה"ב. בדומה לימי המלחמה בעזה, El País מוביל עתה קו ביקורתי כנגד המלחמה, בעודו מדגיש את הסבל של העם האיראני. עמדה זו עולה בקנה אחד עם עמדת ממשלת ספרד הנוכחית. El País דורג בפברואר במקום השלישי מבין אתרי החדשות הספרדיים עם 19.4 מיליון משתמשים ייחודיים בחודש.

בעוד שהשמאל האידיאולוגי מרוכז ברובו סביב El País (הנחשב לעיתון המשפיע ביותר במחנה הפרוגרסיבי), גוש הימין נהנה מביזור על פני מספר פלטפורמות גדולות, כך שקשה להכתיר גוף תקשורת כתובה אחד כמוביל דעה בימין. שני האתרים המזוהים עם הימין הפוליטי מובילים את דירוג הגולשים בספרד – El Mundo עם 20 מיליון משתמשים ייחודיים דורג ראשון בפברואר, ו-El Español עם 19.6 מיליון דורג שני. במקום הרביעי, מתחת ל-El País, מדורג אתר ABC, שגם הוא מזוהה עם הימין.

אתר העיתון La Vanguardia בולט בסיקור מאוזן יחסית שאינו נוטה באופן מובהק לאף צד. העיתון הקטלוני המאופיין בקו כלכלי ליברלי ממוקד בהשלכות הכלכליות הגלובליות על הסחר העולמי ומחירי הנפט ופחות בנושאים הומניטריים וצבאיים. בשל הקו המאוזן והמוסדי של La Vanguardia, נתוניו לא נכללו בסיכום הגושים הקוטביים, מה שמדגיש עוד יותר את הפער בין הימין לשמאל האידיאולוגי.

אם כן, ניתוח תנועת הגולשים עשוי להצביע כי הציבור הספרדי מעדיף בפער את הנרטיב המנוגד לקו הממשלתי. על פי נתוני החשיפה, העמדה הנוטה לחיוב כלפי ישראל וארה"ב זוכה לחשיפה גבוהה משמעותית מזו הביקורתית.

חשבנו שאלו ימים טובים לצלול לבינג' של סדרות, לשכוח קצת מהכל ועל הדרך לשפר את הספרדית.
אז הנה כמה המלצות על סדרות ספרדיות שעלו בשנה האחרונה בנטפליקס ומספרות את הסיפור של ספרד מזוויות שונות: מברצלונה על עברה האמנותי והחברתי, דרך ולנסיה ומערכת הבריאות המקומית, בסדרה עם מסרים שמשאירים אפילו את שונדה ריימס ו'האנטומיה של גריי' מאחור, ועד לסדרה על מערכת עיתון שחושפת את הקשרים המקולקלים בין הון, שלטון ומשטרה. ויש גם מבט על קבוצה ניאו-נאצית במדריד, שמצליחה להציג נושא טעון ומורכב דרך דמויות שמרגישות אנושיות מכל צדי המתרס.

אז נתחיל ברופאים והרופאות.
הסדרה נקראת בספרדית Respira. היא מביאה את חייהם של צוות רפואי בבית חולים ציבורי גדול, שמתמודד עם מערכת קורסת ועם מי שרוצה להפריטה. בין הקונפליקטים המרכזיים שמובאים – יש את הרופא האונקולוג, הטוב בספרד, שמבקש לעצור את הפרטת מערכת הבריאות. מנגד, מי שהופכת בעל כורחה למטופלת שלו, נשיאת ממשלת ולנסיה, שנדמה כי קיבלה השראה מדמותה האמיתית של איזבל דיאס איוסו, נשיאת ממשלת מדריד. הקונפליקט בין השניים, על כל הטוב שקונפליקט בין גבר ואישה יכולים להוליד, לא מכזיב. וגם לא השחקנית שמגלמת את הנשיאה, נג’ווה נמרי, הזכורה גם מ־בית הנייר (La casa de papel) האגדית. שאם לא צפיתם, לעולם לא מאוחר מדי.

ושנייה על ההשוואה ל־האנטומיה של גריי (Grey’s Anatomy): אין ספק שריימס הצליחה לאורך השנים להטמיע בה ביקורת חברתית – נגד האיסור על הפלות, המאבק לאחר הירצחו של ג’ורג’ פלויד, והצבת דמויות שחורות שמנהלות את בית החולים לכל אורך הדרך. עם זאת, הדרמה הספרדית מצליחה להראות איך באמת מרגישה דרמת בית חולים חברתית, בעידן שבו מערכת הבריאות, בספרד ובעולם, נמצאת במצוקה חמורה. ואם לחבר למציאות, אז רק נזכיר כי שביתת הרופאים בספרד עוד בעיצומה.

מורשת רקובה (Legado), דרמה פוליטית על עולם העיתונות, ההון והשלטון, יצאה בשנת 2025, ומככב בה השחקן הספרדי חוסה קורונדו, שכמו יין ספרדי טוב – רק משביח עם השנים.

הסדרה משרטטת את סיפורה של משפחה בעלת עיתון רב השפעה, אל בלטיקו (El Báltico), ואת חזרתו של האב אל האימפריה המשפחתית לאחר שנתיים של מחלה קשה. העלילה פורשת את המאבק על השליטה בעיתון בצל סוד אפל על מידע שמעולם לא פורסם, ובצל היחסים המורכבים של התקשורת עם המערכת הפוליטית והמשטרה.

למי שעוקב אחר הפוליטיקה הספרדית, הסדרה מעניקה הצצה לאופן ההתנהלות של הכוחות השונים בתוך ספרד, בדגש על המפלגות ויחסן עם התקשורת ושלטון החוק. לעניות דעתי, אחד מצירי העלילה המרכזיים מבוסס על פרשייה אמיתית שהתפוצצה בספרד בעשור הקודם, במסגרתה בכיר במשטרה הלאומית של ספרד, חוסה מנואל ויארֶחו, נעצר לאחר שנחשף כי ניהל איסוף נרחב של מידע רגיש אודות פוליטיקאים, אנשי עסקים ועיתונאים, ששימש לסחיטה ועוד. הפרשייה נחשבת לאחת מפרשיות השחיתות הגדולות בספרד. גם את מקור ההשראה לדמות ראש הממשלה תוכלו לפענח בקלות. מומלץ מאוד.

את קורונדו ניתן לראות גם בטלנובלה הספרדית אל פרינסיפה (El Príncipe) אשר מתרחשת בסאוטה (Ceuta – מובלעת ספרדית בצפון אפריקה), וכן בסדרה לחיות בלי רשות (Vivir sin permiso).

הסדרה סלבדור (Salvador) שעלתה בתחילת פברואר, וכבר היא בין הנצפות בספרד. כדי לצפות בה צריך לבוא בנפש חפצה. סיפור המסגרת הוא על רופא לשעבר, נהג אמבולנס בהווה, שאיבד את עצמו אל תוך עבודה ואלכוהול, בתוך כך זנח את משפחתו ומנסה להשתקם. המאורע המחולל מתרחש כאשר הוא מגלה כי בתו, שעמה אין לו קשר, היא חלק מקבוצת ׳אולטרס׳ של אוהדי כדורגל ניאו-נאצים, והוא מבקש לחלץ אותה משם.

העלילה חושפת את עולמם של ה'אולטרס' מנקודת מבטו של סלבדור, אך ייחודה טמון בדמויות שאינן שטוחות או דוגמטיות. הסדרה מספקת הצצה לקרקע המזינה את השנאה למהגרים בספרד, ומראה איך היא נתפסת בעיני מי שמממשים אותה במעשים – הנוראיים ביותר. לצד זאת, היא לא חוסכת בביקורת על אלו המלבים את האש מלמעלה בעזרת הון, בזמן שבתחתית – האנשים רק מנסים לשרוד.

וישנן עוד המלצות לסדרות דרמה ומתח מעניינות, כמו לדוגמא עיר הצללים (Ciudad de Sombras), אבל נקנח במשהו מתוק וחביב שאפשר גם לראות עם ילדים לא מאוד קטנים. הסודות של לאורה (Los misterios de Laura) – סדרת מתח בלשית ספרדית ששודרה במקור בספרד בין השנים 2009–2014 והגיעה לאחרונה לנטפליקס. במרכז העלילה עומדת לאורה לבאן, מפקחת משטרה מבריקה במדריד ואם לשני ילדים, שמצליחה לפענח מקרי רצח מורכבים בזכות אינטואיציה חדה ויכולת לראות את הפרטים הקטנים שאחרים מפספסים. גם לא נדרש בינג’ פה – את לאורה אפשר לאכול ולהתענג עליה לזמן רב יותר. הסדרה היא אחת הסדרות הבלשיות המוכרות בטלוויזיה הספרדית.

הקהילה הישראלית בברצלונה נרתמת לעזור

השבוע התקיים בברצלונה אחד מהאירועים החשובים לכלכלת העיר: MWC – הידוע כיום בשם Mobile World Congress, שציין השבוע את שנתו העשרים בעיר. האירוע נחשב לאחד מאירועי הטכנולוגיה החשובים והמשפיעים בעולם המובייל. בשנים כתיקונן פוקדים את האירוע כ־100 אלף איש מכ־200 מדינות.

כותבת שורות אלו, עיתונאית כלכלית בעברה הרחוק ויועצת לאסטרטגיה שיווקית בהווה, הגיעה לתערוכה לא רק בכובע של מבקרת, אלא כמתנדבת לצד כ-35 נשות ואנשי הקהילה הישראלית בברצלונה, שבאו לתמוך בביתן הישראלי בתערוכה. ביתן החברות הישראליות נזקק לעזרה לאור העובדה כי רבים לא יכלו להגיע בצל המלחמה. כ־25 חברות ישראליות היו אמורות להציג בתערוכה בביתן של מדינת ישראל שעליו אמון מכון הייצוא, אך רק 14 מהן הצליחו להגיע בפועל. רועי זמיר, שהקים את הקהילה Innovators Hub Iberia ונמצא בקשר תדיר עם המשלחת הכלכלית בשגרירות מדריד, פרסם בקבוצת הווטצאפ הצעה להתנדב בתערוכה ולעזור לחברות שנתקעו בישראל.

לא רק אנשי הסטרטאפים נתקעו בישראל, אלא גם מי שהיו אחראיות על הפגישות מול משלחות אחרות מהעולם. כך מצאו עצמן ליז ומאיה, נשות מכון הייצוא, שאחראיות בעיקר על לוגיסטיקה, מתפעלות את הביתן לגמרי לבד, תוך שהן משתדלות להוריד מסך מול מה שקורה בישראל, כי אחרת יתקשו לדבריהן לתפקד.

ההיענות של הקהילה פה הייתה יפה ומחממת לב, וזכתה להערכה רבה. חלקנו עלינו לזומים עם החברות כדי לקבל בריף שיעזור לנו לא להיות כסילים גמורים מול משלחות שנקבעו איתן פגישות. פגשנו יזמים מלאי תודה ומדוכדכים עד מאוד. עבורם ה־MWC הוא אירוע שיא בגיוס לקוחות והשגת לידים, שהם השקיעו בו זמן רב ותקציב. לא להגיע אליו דומה לספורטאי שלא מגיע לתחרות שהתאמן אליה זמן רב.

צועדים אל הליד הבא

לא ספרתי את מספר הצעדים שעשיתי בימי התערוכה, אך הם ללא ספק רבים. מדובר באירוע רחב ממדים שבו לקחו חלק מעל 2000 חברות, בהן ענקיות הטכנולוגיה סמסונג, אנדרואיד, שיאומי, גוגל, וגם כל חברות הייעוץ האסטרטגי הנחשבות בהן רציתי לעבוד בצעירותי (BCG, דלויט, מקינזי). כל אלו לצד סטארט אפים צעירים ששואפים לצאת עם לידים חמים שיצדיקו את ההשקעה שלהם בתערוכה. התערוכה עצמה מציגה את כל החידושים בתחום ומשתרעת על פני יותר מ־240,000 מ״ר במתחם Fira Barcelona Gran Via, שהוא אחד ממרכזי הירידים הגדולים באירופה.

כל מי שהוא משהו בתעשייה הזו מגיע להתרשם מהחדשנות, לראות ולהיראות, ללכת עשרות אלפי צעדים בין שבעת המתחמים (הול) במשך ארבעה ימים, להקשיב לפאנלים ולקיים פגישות רבות. אנשים מזמינים מלונות ומקומות במסעדות חודשים רבים מראש. לאור זאת מהווה האירוע מקור פרנסה משמעותי לעיר, לרוע מזלם של מי שבדיוק השבוע נתקעו פה ולא הצליחו למצוא חדר במחיר סביר. בשנים האחרונות ההייטק בברצלונה ובספרד כולה זוכה לעדנה, בין השאר בעקבות הברקזיט שגרם לחברות הייטק וסטארט אפים לעבור מאנגליה.

בכתבה הזו לא תהיה התייחסות לחדשנות ספציפית. אני יכולה רק לומר שצמד האותיות AI שלט בכל מקום, מה שגרם לי לתהות כמה חדשני האירוע, והיו גם לא מעט רובוטים מגניבים.

זווית ישראלית נוספת מלבד החברות שהציגו במכון הייצוא הישראלי, הינה חברת אמדוקס, שהקימה ביתן מרשים -amazing כמו הסלוגן של החברה. בניגוד לביתן הישראלי שהיה בהול 5 לצד טורקיה, אמדוקס הציגה לצד הגדולים בהול 3 המכובד. כדי להבטיח שכל מה שתוכנן ל־MWC אכן יקרה, החלה החברה להזרים את אנשיה לברצלונה כבר מחמישי שעבר, ועדיין עשרות אנשי החברה נתקעו בישראל ואת מקומם תפסו אחרים מרחבי העולם. המלחמה גם השפיעה על ההגעה לכנס: שדה התעופה בדובאי, שהוא ציר מרכזי מאסיה, נסגר ורבים לא יכלו להגיע.

יש לי חולשה גדולה לתערוכות והפקות מהימים שהייתי אחראית על כאלה בישראל (שימשתי ראש מערך תקשורת ותוכן בסופר־פארם). אין תחליף למפגש הפיזי בין אנשים – לראות בעיניים, לחוות את החדשנות ואת העוצמה של מותגים שנמדדת לפי גודל הביתן, כמות המסכים והאטרקציות שמושכות אנשים.

לרגעים אחרים זו נראתה הפקה מעוררת התפעלות וניתן לומר אפילו מידתית מבחינה מסויימת. מדוייקת אך לא ראוותנית. לא היה שום צוואר בקבוק. נחיל של אנשים זרם בקצב אחיד וללא הפרעה. ביציאה מהמטרו עמדו נציגים של הכנס וכיוונו לאן שצריך, שוטרים בכל מעבר חצייה גרמו לי להיזכר בכל השאלות בתיאוריה ולקוות שאולי, יום אחד, גם אעבור אותה (שוטר מרים את שתי ידיו ושורק לסירוגין זה אומר לעצור או לעבור?), אינסוף עובדים בכניסה שבדקו תיקים, ברקודים וחילקו סרטים לתגים, לבושים בחולצות פולו אדומות. אני בעיקר תהיתי איפה הם כולם כשאני מנסה להזמין קפה בבית קפה עם מלצרית אחת שהיא גם הברמנית.

לרגעים זה נראה טיפשי ואבסורדי – כמות קורות העץ שילכו לפח בתום הימים הללו, הדלק שנשרף להטיס את כל האנשים לפה, והפער בין המדושנות של עולם הטכנולוגיה לשתי מלחמות שמתרחשות ממש לא רחוק משם. חוסר הנחיצות של חלק מהפיתוחים – רובוט שקולע לסל באמת שלא יפתור את משבר האקלים והמזון.

יפות ומקשטות

אבל אחרי כל זה, הדבר שהכי הפריע לי – שלא לומר דכדך אותי – היה אחר לגמרי.

כ־80% מהמבקרים בתערוכה היו גברים. רבים מהם מאסיה, אחרים גברים לבנים. כמעט שלא ראיתי נשים בתערוכה, למעט כמובן בתפקידי קישוט ובידור: רקדנית על פוינט בדוכן של HONOR, דיילות אסיאתיות בכניסה למתחם ה־VIP של HUAWEI, ושלל מארחות שמוודאות שכל הגברים עומדים מחובקים וייצוגיים לצילום. אפילו הרובוטית שתחליף את המוכרות העתידיות ברשתות היא אישה.

לעומת זאת את פעילויות הקידום של אנדרואיד וסמסונג הובילו גברים צעירים וחביבים עם מכנסי באגי ווייב שובב.

בתערוכה הכל כך חדשנית הזו גיליתי שבדברים החשובים באמת העולם המערבי נשאר פטריארכלי. השאלה העיקרית שיצאתי איתה מה־MWC היא מה אני מאחלת לשתי בנותיי.