יציאת מצרים הפרטית שלנו

הבן שלי יצא למסע של 48 שעות כדי להגיע הביתה לחג.

בימים רגילים, המשפט הזה לא היה נשמע הגיוני. כמה זמן כבר לוקח להגיע מישראל למדריד. אבל
אלה אינם ימים רגילים. זה פסח 2026 והשמיים כבר מזמן אינם דבר שאפשר לסמוך עליו.
כשהטיסות נסגרו בסוף פברואר, ידעתי שהסיכוי קלוש. ובכל זאת המשכתי לבדוק, לרענן, לקוות.
אולי משהו ייפתח. אולי תהיה דרך. אולי הפעם בכל זאת. את התחושה הזאת אני כבר מכירה טוב
מדי. חוסר הוודאות, ההמתנה, השאלה אם זה יקרה או יתבטל ברגע האחרון. שלושה פסחים
ברציפות שאני פוגשת את אותה הכרה הכואבת. גם השנה, החג הזה לא ייראה כמו שתכננו.
בשנתיים וחצי האחרונות נוספה לחיים שלנו עוד שכבה שקשה להסביר למי שלא חי אותה מקרוב.
התחושה שכבר אי אפשר באמת לתכנן רחוק. שגם כשסוגרים כרטיסים, קובעים תאריכים ובונים
תוכניות, תמיד נשאר מקום לספק. משהו בתוכנו כבר יודע שבכל רגע, הכול עלול להשתבש בגלל מה
שקורה בישראל. ביטול טיסות, סגירת שמיים, הסלמה, חדשות שמגיעות פתאום ומשנות את
התמונה כולה. חוסר האונים הזה מלווה כמעט כל החלטה, ובמיוחד את הניסיון הפשוט כל כך להיות
יחד בחג.

*

את הבן שלי לא ראינו מאז תחילת פברואר. הוא במכינה קדם צבאית, וכשהשנה התחילה,
הכרטיסים כבר הוזמנו.
מבחינתנו זה אף פעם לא היה פתוח לשאלה. את החגים הוא עושה במדריד, בבית.
כשהביקור שתוכנן לסוף פברואר בוטל, האכזבה הייתה גדולה. היו לו תוכניות עם אבא שלו, דברים
קטנים ורגילים של אבא ובן, שנבנו בקפידה ונמחקו ברגע אחד. וכשהתברר שגם הטיסה לפסח לא
תצא, הוא אמר בפשטות שהוא מוכן לעשות כל מסע, לעבור כל דרך, רק כדי להגיע הביתה.
ועבורו, מדריד היא הבית.
גם עכשיו, בזמן שאני כותבת את השורות האלה, הוא עדיין בדרך. 48 שעות של מעברים, המתנות,
שינויים של הרגע האחרון ועייפות מצטברת, רק כדי להגיע לשולחן החג. אני חושבת עליו, על הדרך
שהוא עושה, ועל הרצון הכל כך בסיסי הזה של ילד להגיע למשפחה שלו בפסח, ומבינה עד כמה גם
הדבר הפשוט ביותר, כבר אינו פשוט.

*

אבל הדאגה אינה נעצרת שם. היא מתפצלת, כמו שקורה לרבים מאיתנו שחיים רחוק. אני דואגת לו,
בדרך למדריד, ובאותה נשימה דואגת גם להורים שלי, שיצטרכו לנסוע בחושך לסדר אצל אחותי.
האם תהיה אזעקה. האם הכבישים יהיו עמוסים. האם אפשר בכלל לשבת כאן, בספרד, ולהיות בתוך
החג, כשחלק מהלב נשאר דרוך במקום אחר.

נדמה לי שלא מעט ישראלים שחיים מחוץ לישראל, מכירים היטב את הפיצול הזה. את החיים
הכפולים האלה. מצד אחד בנינו כאן שגרה, בית, שפה, מסלול חיים. מצד שני, די בביטול טיסה אחד,
בחדשות קשות או בעוד חג שמסתבך, כדי להבין עד כמה שום דבר בקשר שלנו לישראל, איננו באמת
רחוק.

אולי זו הגלות המודרנית שלנו. לא זו של ההגדה, אלא גרסה אחרת שלה. חיים בין ארץ אחת
לאחרת, בין בית שבנינו לבית שמעולם לא עזב אותנו באמת. מרחק גיאוגרפי שלא מצליח לייצר
ריחוק רגשי. לפעמים הוא רק מחדד אותו.

*

ובתוך כל זה יש גם משהו עיקש מאוד ברצון להמשיך כרגיל. לערוך שולחן. להכין חג. לחכות לילד.
להאמין שהוא יגיע. להחזיק יחד את המרחק, את הדאגה, את האהבה ואת הגעגוע, מבלי שאף אחד
מהם יבטל את האחר.
הבן שלי יגיע. אנחנו נעשה סדר. נשב יחד סביב השולחן וננסה להכניס אל הערב הזה גם שמחה, גם
הקלה, וגם את מה שאי אפשר באמת להשאיר בחוץ.
ואולי זה הסיפור של פסח הזה עבור רבים מאיתנו. לא יציאה מעבדות לחירות, אלא הניסיון לשמור
על תחושת בית בעולם שהפך פחות יציב, פחות צפוי ופחות בטוח.
לשנה הבאה בירושלים, במדריד, או בכל מקום שבו נוכל פשוט להיות יחד.