פרדוקס האשמפלה: מחלומו של המהנדס סרדה על ברצלונה כעיר לכולם – למציאות

העיר שחושבת עלי

האם רווחה עירונית היא דבר שניתן לתכנן, או שזו תמיד תישאר פריבילגיה עבור מי שיכול לשלם עבורה?

בהליכותיי בברצלונה, אני מוצאת את עצמי חוזרת שוב ושוב אל השאלה הזו. אני הולכת ברחובות הרחבים של האשמפלה, בין שדרות מוצלות, בניינים מרהיבים ופינות עירוניות שנדמה כי תוכננו בקפידה לטובת מי שחי בהן. הכול נראה מסודר, נגיש ונעים. העיר משדרת תחושת רווחה.

כשרק הגעתי לכאן, הספיק לי לרדת לרחוב בכדי להרגיש שהעולם חושב עליי. שאני חלק ממנו, שאני דיירת שלו, גם אם אני זרה, גם אם אין לי הרבה משאבים כלכליים. הייתה לי תחושה שהעיר בנויה עבור בני אדם, לא רק עבור מי שיכול להרשות לעצמו לחיות בה.

גם היום, כשהאופוריה הראשונית כבר התחלפה בהיכרות עמוקה יותר עם המציאות, וכשאני מכירה היטב את המורכבויות והסתירות של החיים כאן, הליכה בעיר היא עדיין אחד הדברים האהובים עליי. כשאני צריכה להירגע, להתחדש אנרגטית או פשוט להחזיר לעצמי קצת חיוניות לקראת עוד יום עמוס בדאגות החיים, אני יוצאת ללכת. זו המדיטציה שלי.

בעיני רבים מתושבי ברצלונה, העיר קלה למעבר. יש תחושה שאפשר להגיע ממקום למקום, משכונה לשכונה, בלי מאמץ מיוחד. תחושה של קרבה. וזה מעניין, משום שברצלונה היא עיר מגוונת מאוד, היא גם אוסף של עיירות וקהילות שונות שחוברו יחד עם הזמן. גרסיה, סאנטס, לס קורטס, סרייה, כולן היו פעם ישויות נפרדות. מה שחיבר אותן לעיר אחת היה במידה רבה פרויקט ההרחבה הגדול של המאה התשע־עשרה: האשמפלה. הגריד המזוהה כל כך עם ברצלונה. אותם רחובות רחבים ופינות קטומות שכיום נראים לנו טבעיים לחלוטין, כאילו תמיד היו שם. כמובן שלא כל ברצלונה נראית כך. כמהגרת אני מודעת היטב לכך שהחיים בעיר אינם נגישים לכולם באותה מידה, ושמאחורי היופי מסתתרת מציאות מורכבת הרבה יותר גדולה. דווקא משום כך האשמפלה מסקרנת אותי כל כך.

---

העיר היפה והבלתי אפשרית

ברצלונה היא עיר מורכבת מאוד מבחינה כלכלית, וזו מורכבות שאני מתמודדת איתה באופן אישי גם היום. מצד אחד, נדמה שהעיר מציעה איכות חיים יוצאת דופן. מצד שני, קשה להתעלם מהשאלות שהיא מעלה על עבודה, דיור ונגישות כלכלית. לא רק עבור מהגרים. גם עבור ספרדים.

גם אם נשים לרגע בצד את שאלת השפה או את מצבו של מי שהגיע לכאן מבחוץ, ונשאל כיצד המציאות הזאת משפיעה על המקומיים שמשתכרים מעט, ועל עיר שאליה מגיעים יותר ויותר אנשים שכוח הקנייה שלהם גבוה מזה של רבים מתושביה, עולה שאלה בסיסית יותר: מה מציעה ברצלונה כיום למשפחה ממוצעת? מה היא מציעה לעסקים קטנים? מה היחס בין השכר שאפשר להרוויח כאן לבין המחיר שנדרש כדי לחיות כאן? קשה לדבר היום על האשמפלה, בלי לדבר על מחירי הדיור שלה. על חוזי שכירות, על ביטוחים, על ערבויות, על הבדלים מעמדיים, הגירה, ערים מרכזיות בעולם שמשתנות במהרה וכמובן על שוק נדל"ן שהפך מורכב יותר ויותר. משפחות רבות אינן יכולות עוד לחלום על מגורים בחלקים מסוימים שלה, גם אם הן עובדות וחיות בעיר שנים ארוכות. אחרות כמוני, נאלצות להיכנס לחוזים שהם עבור ורק עבור זרים. אולי זו הסיבה שהסיפור הזה נוגע בי כל כך. כשאני מדריכה סיורים באשמפלה ומדברת בהתלהבות על סרדה, אני מוצאת את עצמי חושבת לא רק על המאה התשע־עשרה אלא גם על ההווה. על המרחק שבין רעיון אוטופי לבין החיים עצמם.

האיש שהמציא את האורבניזם

האשמפלה אינה רק שכונה יפה או רובע יוקרתי, בעיקר בחלקה הימני והמזוהה יותר עם העושר של העיר. היא אחת ההמצאות העירוניות החשובות ביותר של המאה התשע־עשרה. וכל זה מעלה שאלה מעניינת במיוחד כשחוזרים לתוכנית המקורית של הרחבת העיר, למעשה, העיר החדשה. מפני שסרדה לא תכנן את האשמפלה כשכונה יוקרתית. להפך. הוא דמיין עיר שתאפשר תנאי חיים טובים יותר למספר גדול ככל האפשר של אנשים. הוא דיבר על אור, אוויר, בריאות, נגישות ושוויון מרחבי. למעשה, הוא ניסה לחשוב על העיר כמערכת שלמה.

לראשונה נפתחה האפשרות לדמיין ברצלונה חדשה. סרדה הבין זאת. הוא התחיל מאנשים. הוא ערך מחקר חסר תקדים על חיי תושבי העיר העתיקה. הוא מדד צפיפות, מיפה בתי חולים, שווקים ובתי ספר ובדק את רוחב הרחובות ואת השפעתם על בריאות הציבור. הוא הגיע למסקנה שככל שהרחוב צר יותר, כך גדלים הסיכויים למחלות ולתמותה. במילים אחרות, הוא ניסה להבין כיצד עיר משפיעה על הגוף האנושי.

אילדפונס סרדה, מהנדס אזרחי קטלאני, טבע בסוף המאה התשע־עשרה את המונח "אורבניזציה" (Urbanización), או עיור. מה שמייחד את סרדה הוא המעבר מתכנון העיר כפרויקט הנדסי או פוליטי לתכנון העיר כמדע חברתי. מבחינתו, לא היה מדובר רק בבניית רחובות, בתים או תשתיות. הוא ביקש להגדיר תחום ידע חדש, אוטונומי, שעוסק בארגון המרחב העירוני מתוך מחשבה על חיי האדם. רווחת האוכלוסייה, כך סבר, צריכה להיות מטרת העל של התכנון העירוני. לא רק רווחתם של בעלי ההון, לא רק של תושבי המרכז, אלא של כל מי שחי בעיר או שוהה בה. עבור סרדה, העיר הייתה בראש ובראשונה כלי לשיפור החיים. 

באחד הטקסטים המכוננים שלו כתב כי מטרת העיור אינה רק לקבץ מבנים ולהסדיר את פעולתם, אלא ליצור מערכת של עקרונות וכללים שתאפשר למרחב הבנוי לטפח את התפתחותו הגופנית, המוסרית והשכלית של האדם, ובכך להגדיל את רווחתו האישית ואת האושר הציבורי כולו. זהו ניסוח יוצא דופן גם במונחים של ימינו. סרדה לא תפס את התכנון העירוני כבעיה הנדסית בלבד. הוא ראה בו פרויקט חברתי, פוליטי ומוסרי. שאלה של בריאות, חירות, שוויון ואיכות חיים.

עיר נצורה חומות

כדי להבין מדוע רעיונות כאלה נראו דחופים כל כך, יש לחזור לברצלונה של אמצע המאה התשע־עשרה. באותן שנים הייתה ברצלונה אחת הערים הצפופות ביותר באירופה. העיר הייתה כלואה בתוך חומותיה הישנות, שנבנו במקור למטרות צבאיות והגנה. לאחר מלחמת הירושה הספרדית הפכה ברצלונה לעיר שנמצאת תחת פיקוח הדוק של השלטון המרכזי במדריד, והחומות שימשו לא רק כהגנה מפני אויבים מבחוץ אלא גם כאמצעי שליטה על העיר עצמה. ברצלונה, בירתה ההיסטורית של קטלוניה, הייתה בצד המפסיד של המאבק על הכתר הספרדי, והמחיר הפוליטי היה כבד. 11 בספטמבר 1714, היום שבו נפלה ברצלונה בפני כוחות בית בורבון, הפך לאחד התאריכים המכוננים בזיכרון הקולקטיבי הקטלאני.

אלא שבינתיים העולם השתנה. המהפכה התעשייתית הפכה את קטלוניה למרכז כלכלי חשוב. התעשייה צמחה במהירות, הנמל שגשג ואוכלוסייה זרמה אל העיר. אך העיר עצמה נותרה תחומה באותן חומות היסטוריות. הצפיפות הגיעה לממדים קיצוניים. תנאי התברואה הידרדרו. מחלות התפשטו שוב ושוב. מגפות הכולרה שפקדו את העיר, גבו אלפי קורבנות, וברצלונה הפכה לדוגמה כמעט מושלמת למה שקורה כאשר עיר גדלה מהר יותר, מהיכולת שלה להכיל את תושביה.

איך מתכננים רווחה?

העוצמה הכלכלית החדשה של קטלוניה העניקה לברצלונה את הכוח הפוליטי שאיבדה, במשך שנים הלכו וגברו הלחצים להרוס את החומות ולאפשר לעיר לנשום. לבסוף, בשנת 1854, לאחר מאבק ציבורי ממושך, התקבל האישור.

לראשונה נפתחה האפשרות לדמיין ברצלונה חדשה. סרדה הבין זאת. הוא התחיל מאנשים. הוא ערך מחקר חסר תקדים על חיי תושבי העיר העתיקה. הוא מדד צפיפות, מיפה בתי חולים, שווקים ובתי ספר ובדק את רוחב הרחובות ואת השפעתם על בריאות הציבור. הוא הגיע למסקנה שככל שהרחוב צר יותר, כך גדלים הסיכויים למחלות ולתמותה.
במילים אחרות, הוא ניסה להבין כיצד עיר משפיעה על הגוף האנושי.

מבחינתו, עיור לא הסתכם בבניית רחובות ומבנים, אלא דיסציפלינה חדשה שנועדה לשפר את חיי האדם באמצעות המרחב. הוא כתב כי מטרת העיור היא ליצור תנאים שבהם העיר לא "תדחוס, תעוות ותשחית" את האדם, אלא תטפח את התפתחותו ותגדיל את רווחתו האישית והציבורית.

הגריד והחלום

זו הייתה תפיסה כמעט אוטופית, והיא לא נשארה על הנייר. בשנת 1859 אושרה תוכנית ההרחבה שלו לברצלונה. גם זה לא קרה ללא דרמה. עיריית ברצלונה העדיפה דווקא את הצעתו של האדריכל אנטוני רובירה אי טריאס, שזכה בתחרות המקומית. אולם הממשלה במדריד הכריעה לטובת סרדה וכפתה את תוכניתו על העיר.

התוכנית עצמה הייתה שאפתנית בקנה מידה כמעט בלתי נתפס. היא נועדה לא רק להרחיב את ברצלונה אלא גם לחבר אליה את היישובים שסביבה. השטח החדש היה כמעט פי ארבעה משטח העיר הישנה.

עִיוּר לא הסתכם בבניית רחובות ומבנים, אלא דיסציפלינה חדשה שנועדה לשפר את חיי האדם באמצעות המרחב. הוא כתב כי מטרת העיור היא ליצור תנאים שבהם העיר לא "תדחוס, תעוות ותשחית" את האדם, אלא תטפח את התפתחותו ותגדיל את רווחתו האישית והציבורית.

סרדה תכנן רשת רציפה של בלוקים כמעט ריבועיים, רחובות רחבים במיוחד ופינות קטומות שהפכו עם השנים לסימן ההיכר של ברצלונה. אותם פינות תוכננו בקפידה כדי להרחיב את הצמתים הן לתנועת הכרכרות שהייתה בלתי אפשרית כבר בעיר העתיקה והן במחשבה על התפתחות התחבורה העתידית. החצרות הפנימיות נועדו להיות פתוחות וירוקות. האור והאוויר היו חלק בלתי נפרד מהתכנון. הוא ביקש ליצור עיר שבה הגישה לבריאות, לתנועה ולשירותים אינה תלויה במעמד חברתי, להביא אל העיר את האור, האוויר והמרחב של החיים הכפריים, מבלי לוותר על היתרונות הכלכליים והתרבותיים של החיים העירוניים.

הפרדוקס של סרדה

אלא שבני דורו לא תמיד התרשמו. אדריכלים רבים לעגו לתוכנית. הגריד נראה להם מונוטוני, קר וטכני מדי. חששו שהאחידות תיצור מרחב חסר אופי וחסר דמיון. המעניין הוא שדווקא בתוך המסגרת הרציונלית והמתמטית הזאת, נולדה אחת ההתפרצויות היצירתיות הגדולות בתולדות אירופה.

בסוף המאה התשע־עשרה ובראשית המאה העשרים, הפכה האשמפלה לזירת הניסוי של המודרניזם הקטלאני. הבורגנות החדשה שהתעשרה מן התעשייה ביקשה לבטא את מעמדה, את שאיפותיה התרבותיות ואת זהותה הלאומית. היא לא הסתפקה בבתי מגורים. היא רצתה יצירות אמנות. 

כמובן שכל זה לא התרחש בחלל ריק. קטלוניה הייתה חלק מהעולם המודרני שנולד באותן שנים, עולם של תיעוש, מדע, חינוך ציבורי, אוניברסיטאות, מוזיאונים, אנציקלופדיות, תנועות פוליטיות חדשות ורעיונות לאומיים. גם עולם האמנות השתנה מן היסוד. במשך מאות שנים שלטו מספר מצומצם יחסית של סגנונות אמנותיים, ואילו כעת הופיעו בזה אחר זה, עשרות זרמים ותנועות שביקשו להגדיר מחדש את היחסים בין אמנות, חברה וקִדמה.

אך להתפתחות התרבותית והעירונית של ברצלונה היו גם תנאים ייחודיים. ההיסטוריה הפוליטית של קטלוניה, תהליך התיעוש המואץ, היחסים המורכבים עם מדריד והיציאה המאוחרת מן החומות – יצרו קרקע פורייה במיוחד למפגש בין שאיפות כלכליות, זהות לאומית ויצירה אמנותית.

וכך, בתוך הגריד שסרדה תכנן, קמו יצירותיהם של אנטוני גאודי, לואיס דומנק אי מונטנר, ז'וזפ פוץ' אי קאדאפאלק ועשרות אדריכלים נוספים. פסאז' דה גראסיה הפך לראווה של עושר, שאפתנות ויצירתיות. קאזה באטיו, קאזה מילה, קאזה אמטלר, קאזה לאו מוררה ומבנים רבים אחרים, נולדו כולם בתוך אותה מסגרת עירונית שרבים כל כך זלזלו בה בתחילת דרכה.

הגריד הפך לקנבס שעליו נכתבה זהותה המודרנית של קטלוניה. 

לא רק אדריכלים ביקשו להיות חלק מן המהפכה הזאת. גם בתי מרקחת, בתי קפה, מאפיות, חנויות טקסטיל ועסקים קטנים השקיעו בחזיתות, בשלטים ובפרטי עיצוב. סוחרים ותעשיינים שהתעשרו, ביקשו לעבור אל העיר החדשה, ורבים מהם הפכו גם ליזמי נדל"ן. האשמפלה לא הייתה רק שכונה חדשה; היא הייתה הצהרה תרבותית. מקום שבו העיר עצמה הפכה לבמה שעליה נפגשו הון, אמנות, פוליטיקה ויומיום.

ואולי זו אחת הסיבות לכך שהמודרניזם הקטלאני ממשיך לרתק גם היום. לא משום שהוא יצר כמה מבנים יפים במיוחד, אלא משום שהוא הצליח להפוך רחובות שלמים, חנויות, בתי מגורים ומוסדות ציבור לחלק מאותה יצירת מופת עירונית רחבה.

האיש שחלם על שוויון מרחבי, על בריאות ציבורית ועל איכות חיים לכלל התושבים, יצר את המסגרת שבתוכה בחרה הבורגנות הקטלאנית להציג את עושרה. העיר שתוכננה עבור כולם, הפכה בחלקים ממנה לאחד המקומות היקרים והמבוקשים ביותר באירופה.

גם חלקים נרחבים מחזונו המקורי לא שרדו. החצרות הפנימיות נסגרו. הצפיפות גדלה. אינטרסים כלכליים וספקולציות נדל"ן, שינו את התוכנית שוב ושוב לאורך השנים. ובכל זאת, יותר ממאה וחמישים שנה לאחר שנולדה, האשמפלה עדיין עובדת. אנשים עדיין נהנים ללכת בה. האור עדיין חודר אל הרחובות. המרחב עדיין מעניק תחושת נדיבות שקשה למצוא בערים רבות אחרות. גם באזורים היותר עממיים שלה, שאינם שמורים או מלאי יצירות מופת של גאוני התקופה, האויר והאור והמרחב עדין קיימים. וזה אולי מה שהופך את סרדה לרלוונטי גם היום. 

יש פרט קטן באשמפלה שאני תמיד אוהבת לעצור מולו. בלב האשמפלה, לא רחוק מפסאז' דה גראסיה, בפינת הרחובות רוז'ר דה ליוריה וקונסיי דה סנט, ניצבים עד היום שני מבנים, אמנם חזיתותיהן מכוסות בסגרפיטו ויצורים מרהיבים, אך הם מאוד צנועים יחסית לשאר המבנים בסביבה. דווקא שם מסתתרת אחת הדוגמאות הקרובות ביותר למה שסרדה דמיין עבור ברצלונה.

בשנות השישים של המאה ה־19 נבנו כאן כמה מבני מגורים שנודעו בשם "בתי סרדה" (Cases Cerdà). הם אינם יצירות מופת מודרניסטיות. למעשה, הם נבנו עוד לפני שהמודרניזם הקטלאני החל לעצב את דמותה של האשמפלה.

את הבניינים תכנן סרדה אחר והמחקר ההיסטורי אינו חד־משמעי, בשאלה עד כמה אילדפונס סרדה עצמו היה מעורב בתכנון המבנים מבחינה אדריכלית. נראה שהוא היה מעורב בקידומם ובקביעת הטיפוס הבנייני, לכן נהוג לראות בבתי סרדה לא יצירה אדריכלית אישית שלו, אבל כן מימוש כמעט ישיר של האידיאולוגיה האורבנית שפיתח.

וזה בדיוק מה שהופך אותם למעניינים כל כך. מפני שהם מאפשרים לראות כיצד סרדה דמיין את האשמפלה, לפני שהמודרניזם השתלט עליה. חזיתות שטוחות ופשוטות יחסית. בנייה נמוכה. כניסה צנועה. דירות בקנה מידה מתון. בניין שנועד בראש ובראשונה להיות מקום נעים לחיות בו, ולא הצהרת עושר.

כשאני עוצרת שם עם קבוצות, אנשים בדרך כלל מופתעים.

החזיתות מצוירות בציורי קיר צבעוניים, כמעט עליזים. במקור נועדו הציורים הללו להעניק לבניינים חזות אלגנטית בעלות נמוכה יחסית, ולמשוך תושבים לאזור החדש של העיר. אבל במבט שני ניתן לגלות את מה שסרדה באמת ביקש ליצור.

הבניין יושב על פינת שאמפרה (xamfrà), אותה פינה קטומה שהפכה לסמל של ברצלונה. הוא נמוך באופן יוצא דופן ביחס לאשמפלה של היום, ארבע קומות בלבד, כ־16 מטרים גובה, בדיוק לפי ההנחיות המקוריות של התוכנית. הגובה לא נבחר במקרה. הוא נועד לאפשר גם לדיירי הקומות התחתונות ליהנות מאור שמש ומאוורור טבעי במשך שעות היום. הכניסה לבניין צנועה. כמעט מאופקת. לא מאותם שערים מפוארים שהפכו מאוחר יותר לאחד מסימני ההיכר של האשמפלה הבורגנית. הדירות עצמן תוכננו בקנה מידה צנוע יחסית, כחלק מתפיסה שביקשה להעמיד במרכז את איכות החיים ולא את הפגנת המעמד.

זו אולי אחת הדרכים המוחשיות ביותר להבין את ההבדל בין האשמפלה של סרדה לבין האשמפלה שהתפתחה בפועל. כאן, בפינת רחוב אחת, אפשר לראות את החלום לפני שהבורגנות אימצה אותו, לפני שהתחרות על הבית המרשים ביותר השתלטה על הרחובות, ולפני שערכי הקרקע החלו לטפס.

שאלה שעדיין פתוחה

בשנת 2026 נבחרה ברצלונה לשמש כבירת האדריכלות העולמית של אונסק"ו (UNESCO World Capital of Architecture). הבחירה הזאת אינה מפתיעה. קשה לחשוב על עיר אחרת שבה אפשר לראות, במרחק הליכה קצר, את המפגש בין תכנון עירוני, עוצמה כלכלית ויצירתיות אדריכלית.

אבל ככל שאני חושבת על סרדה, כך אני פחות מתעניינת בשאלה אם הוא צדק. אלא יותר מעניינת אותי השאלה ששאל.
האם ניתן באמת לתכנן עיר, כך שתשרת את רווחתם של בני האדם החיים בה? יותר ממאה וחמישים שנה אחרי שתוכנית האשמפלה יצאה לדרך, נדמה שהשאלה הזאת עדיין פתוחה. אולי משום שכל דור נדרש לענות עליה מחדש.

תוכנית האשמפלה נולדה מתוך מצוקה. מתוך צפיפות, מחלות, מתחים פוליטיים ותנאי חיים בלתי אפשריים. היא הייתה ניסיון חסר תקדים להשתמש בתכנון עירוני כדי לפתור בעיות חברתיות. במובנים רבים, היא הצליחה מעל ומעבר למצופה. על שטח של כ־7.5 קילומטרים רבועים – חיים כיום יותר מרבע מיליון בני אדם. זו אחת הסביבות העירוניות הצפופות באירופה, ובכל זאת רבים עדיין חווים אותה כמקום נעים להליכה, מלא אור, אוויר ותחושת מרחב. זו הצלחה יוצאת דופן.

אבל ההצלחה הזאת מעלה שאלה נוספת. כשהגעתי לברצלונה, ישראלים שחיו כאן שנים, קיבלו את פניי במשפט שחזר על עצמו שוב ושוב: ברוכה הבאה לאחת הערים היפות בעולם. אבל, המשכורות נמוכות, קשה למצוא דירה, וכן מורכב כל מה שקשור ליוזמות כלכליות חדשות, בקיצור, הדברים לא פשוטים.

ככל שהכרתי את העיר טוב יותר, הבנתי עד כמה המציאות מורכבת. אנשים עובדים ומתקשים לשכור דירה. משפחות חיות בדירות קטנות מאוד. רבים ממשיכים לחלוק דירות גם בשנות הארבעים לחייהם. משפחות צעירות עוזבות את מרכז העיר ולעיתים את ברצלונה כולה. תיירות, השקעות נדל"ן, עבודה מרחוק, הון בינלאומי ופערי שכר בין מדינות, משנים את פני העיר במהירות.

וזו אינה רק ברצלונה. זוהי אחת השאלות הגדולות של הערים במאה ה־21. קופנהגן, אמסטרדם, וינה, ליסבון ופריז מתמודדות עם מתחים דומים. דווקא הערים שמצליחות לייצר איכות חיים גבוהה, מרחב ציבורי טוב, הליכתיות ונגישות, הופכות לעיתים למבוקשות כל כך, עד שחלק מתושביהן מתקשים להמשיך לחיות בהן.

גם הרשויות עצמן מודעות למצב. בשנים האחרונות ניסתה עיריית ברצלונה לקדם חוקים שנועדו לרסן את מחירי הדיור, להגביל דירות תיירות ולהגן על שוכרים. חלקם הצליחו, חלקם פחות. אך נדמה שהחוקים מתקשים להכיל את המורכבות של עיר בינלאומית, בתוך קטלוניה, בתוך ספרד, בתוך האיחוד האירופי.

כאשר תושבים מקומיים, משקיעים זרים, עובדים מרחוק, תיירות המונים והון גלובלי נפגשים באותו מרחב עירוני, קשה למצוא פתרון אחד שיתאים לכולם. לעיתים נדמה שככל שהרגולציה מנסה להסדיר את השוק, כך השוק מוצא דרכים חדשות לעקוף אותה. לצד החקיקה צומחים מנגנונים אפורים ופתרונות יצירתיים שמנסים לגשר בין צורכי השוק לבין צורכי התושבים, אך לא פעם מעמיקים את הפערים במקום לצמצם אותם.

יש כאן אולי פרדוקס נוסף. דווקא המורשת האדריכלית והתרבותית שהפכה את ברצלונה לאחת הערים המבוקשות בעולם, יצרה לאורך השנים גם ערך נדל"ני עצום. הבתים שנבנו כדי לבטא חזון חברתי, תרבותי ולאומי הפכו לנכסים מבוקשים בשוק גלובלי. חלקם נרכשים כהשקעה, חלקם נותרים ריקים לתקופות ארוכות, ובמקביל משפחות שנולדו בעיר, נאלצות לא פעם לתמרן כדי להמשיך לחיות בה.

בברצלונה, כמו בערים רבות אחרות, משבר הדיור הוליד גם צורות שונות של התנגדות אזרחית, מתנועות למען הזכות לדיור ועד לתופעת האוקופס, ״פולשים״. כולן, בדרכן, מבטאות שאלה אחת שחוזרת שוב ושוב: למי שייכת העיר?

אולי זה הפרדוקס האמיתי של האשמפלה. לא שתוכניתו של סרדה נכשלה, אלא שאולי הצליחה מעל המשוער. ואולי זו גם הסיבה שהיא ממשיכה לרתק. משום שהשאלה איננה רק כיצד מתכננים עיר טובה, אלא כיצד שומרים עליה נגישה לאורך זמן. כיצד מונעים ממרחב שנבנה עבור כולם, להפוך בהדרגה למרחב שרק חלק יכולים להרשות לעצמם. 

אם סרדה תכנן את העיר עבור תושבי ברצלונה של המאה התשע־עשרה, הרי שהשאלה של המאה העשרים ואחת היא אחרת: האם תכנון עירוני יכול ליצור רווחה גם כאשר הכוחות הכלכליים שמעצבים את העיר חזקים ממנו? ואולי, בסופו של דבר, זו רק דרך אחרת לשאול את אותה שאלה ישנה: למי שייכת העיר, כאשר העולם כולו רוצה לגור בה?