La versión en español clic aquí.
כשאנה מסטרה, מורה בבית הספר הציבורי כבר שלושים שנה, החלה לעבוד במערכת החינוך, היא נראתה אחרת. אחד הנושאים המרכזיים שהיה שונה, היה מה שמכונה "הכלה", או בספרדית Inclusion. המילה הזו חוזרת בכל שיחה, עם כל מורה, בניסיון להבין את סיבות העומק לשביתת המורים ללא הגבלת זמן, שהחלה ב- 11 למאי בוולנסיה, ראשונה מאז שנת 1988, וללא סיום נראה באופק.רק אתמול, למעלה ממאה ממנהלי מרכזים חינוכיים, התפטרו מתפקידיהם הניהוליים בוולנסיה כאות מחאה על המצב. חלקם הסבירו כי אינם יכולים עוד להמשיך לנהל את בתי הספר בתנאים הנוכחיים, על רקע המחסור בכוח אדם, העומס הבירוקרטי והקושי לתת מענה לצרכים הגדלים של התלמידים.
"כשאני התחלתי לעבוד, היו מרכזים מיוחדים לתלמידים עם מוגבלויות, עם השנים זה השתנה" מספרת אנה, כיום מחנכת כיתה א’ בבית הספר CEIP Mestral ביישוב בנידולייג’ שבמחוז אליקנטה, לאחר שנים שבהן עבדה גם כמורה למוזיקה וכחלק מהנהלת בית הספר. “השינוי, מדיניות ההכלה, הייתה לטובה, והמטרה היא אמיתית, להכיל את כל השונות של תלמידים בכיתה".
״הכלה״ היא מושג שעקרונותיו התבססו בוועידת סלמנקה של אונסק"ו בשנת 1994. 92 מדינות נכחו בה, לצד ארגונים בינלאומיים. המסקנות קבעו כי הדרך להיאבק באפלייה, היא יצירת קהילות מקבלות, מכלילות, או במילים פשוטות, שילדים, על מגבלותיהם השונות, ילמדו יחד, בקהילה שלהם.
כך משנות ה־2000, ספרד החלה באופן הדרגתי, להטמיע את עקרונות ההכלה בחקיקה ובמערכת החינוך. החוק כיום מקבע את זכותם של כלל התלמידים לחינוך מכליל, תוך קביעה שיש לבצע התאמות ארגוניות, פדגוגיות ומתודולוגיות, כדי לאפשר לכל תלמיד להשתלב במערכת הרגילה.
השינוי, חשוב לציין, לא נוגע רק לתלמידים עם מוגבלויות פיזיות, מוטוריות, חושיות או אינטלקטואליות, אלא להרחבה רחבה הרבה יותר של מושג ה“הכלה“: תלמידים עם קשיים רגשיים והתנהגותיים, תלמידים ממעמדות חברתיים שונים, קבוצות אתניות ולשוניות, מהגרים ותלמידים עם צרכים מיוחדים.”.
"יש ילדים רבים עם בעיות רגשיות, והצורך בתשומת לב גדל. זה בסך הכל סימפטום למצב החברתי. העבודה שלנו היא שבית הספר יתאים את עצמו לתלמיד, הסביבה לילד, זו העבודה שלנו, אבל אנחנו לא יכולות לעשות את זה בתנאים האלו״
אנה, כמו מורים רבים אחרים, תמכו ותומכים במהלך. אבל לצד דרישות אחרות של בתי הספר הציבוריים, הם מבקשים את הכלים המעשיים, הכלכליים, ליישם אותו. קיצוצים בכוח אדם בשנים האחרונות, הפכו את ההכלה, למורכבת מאוד. “הסיסמא המרכזית שלנו, היא שהכלה בלי השקעה זה מדע בדיוני (בספרדית זה מתחרז: inclucion sin inversion es ciencia ficcion). מחקר שנעשה בקרב מורים הראה, כי כמעט שני שליש דיווחו כי בכיתותיהם יש ילדים עם צרכים מיוחדים, אך רק מיעוט מהמורים זוכים לתמיכה של מורה נוסף בכיתה.
"התלמידים היום הם לא התלמידים של פעם" אומרת אנה. "יש ילדים רבים עם בעיות רגשיות, והצורך בתשומת לב גדל. זה בסך הכל סימפטום למצב החברתי. העבודה שלנו היא שבית הספר יתאים את עצמו לתלמיד, הסביבה לילד, זו העבודה שלנו, אבל אנחנו לא יכולות לעשות את זה בתנאים האלו. לתלמיד יש צרכים, עם או בלי כוח אדם, והמצב הנוכחי, כולל המטלות הבירוקרטיות, לא מאפשרות לנו להתייחס לילדים בצורה טובה". לדבריה, בעבר, אמנם הכיתות היו גדולות יותר, ועדיין, המודל החינוכי של היום דורש תשומת לב רגשית וחינוכית שאינה אפשרית גם בכיתות של 22 או 25 תלמידים.
הכלה היא לא הנושא היחידי סביבו נאבקים המורים. בנוסף דורשים המורים יותר כוח אדם, החלפה מהירה למורות שנאלצות להיעדר, הפחתת עומס בירוקרטי, חיזוק מערך בריאות הנפש בבתי הספר, שיפור תשתיות ותנאי החום בכיתות, ועדכון שכר המורים, לאחר כמעט שני עשורים ללא עדכון משמעותי.
“לפני 19 שנים הקפיאו לנו את השכר, ולא עדכנו אותו” אומרת אנה. “אנחנו לא מדברות על להרוויח יותר, אלא שצריכים להצמיד אותו”. לדבריה, מורי ולנסיה נמצאים כמעט בתחתית טבלת השכר בספרד, למרות יוקר המחיה באזור. “אנחנו במקום תיירותי, יש לנו בעיית מגורים, אין קשר בין ההוצאות לשכר”.
לצד שאלות של תקציבים וכוח אדם, חלק מהמורים בוולנסיה קושרים את המאבק גם לשינויים במדיניות השפה במערכת החינוך. בשנת 2024 אישרה ממשלת ולנסיה את “חוק החירות החינוכית” (Ley de Libertad Educativa), שמאפשר למשפחות לבחור את שפת הבסיס של הלימודים — ולנסיאנית או ספרדית — ומחליף את מודל הרב־לשוניות הקודם.
לדבריה, המושג ”חירות חינוכית“ יצר קונפליקט חברתי סביב השפה במקומות שבהם לא התקיים קודם לכן, תוך התעלמות, לטענתה, מקריטריונים פדגוגיים ומעקרונות של גיוון תרבותי ולשוני.
החוק נכנס בהדרגה למערכת החל משנת הלימודים 2025–2026. מבקרי החוק, בהם חלק מארגוני המורים, טוענים כי הוא עלול להעמיק פערים בתוך בתי הספר הציבוריים ולהקשות עוד יותר על יצירת כיתות מכלילות. מחקר אקדמי שפורסם בשנת 2024 על תוכניות דו־לשוניות בספרד מצא, כי מורים רבים מתקשים לתת מענה לתלמידים עם צרכים שונים בתוך מסגרות רב־לשוניות, במיוחד בכיתות גדולות וללא מורי תמיכה נוספים. החוקרים מציינים כי תלמידים עם קשיים לימודיים או צרכים מיוחדים, עלולים להידחק החוצה ממסלולים דו־לשוניים כאשר אין מספיק התאמות ומשאבים.
עבור אנה המאבק, הוא למעשה לא רק של המורים, אלא של החברה כולה. וזה מה שמרגש אותה, וזה מה שנותן לה כוח. רק השבוע ערכו המורים פגישות עם הורים, אליהן הביאו מסמך מפורט שמסביר את סיבות השביתה, והורים רבים אכן התגייסו, הם פועלים מול העיריות השונות, לגייס אותן.
בוולנסיה הוקמה פלטפורמה בשם “Famílies en Lluita per l’Educació Pública”, שמאגדת משפחות ועמותות הורים התומכות בשביתה. בכתבה שפורסמה השבוע באתר Directa, אמרו נציגות ההורים כי הן “מודעות לחלוטין לתנאים הקשים של החינוך הציבורי” וכי הן מרגישות “נטושות על ידי משרד החינוך”. ההורים מצטרפים לרבות מן הטענות של המורים: כיתות עמוסות, מחסור בכוח אדם, קושי לקיים הכלה אמיתית, בעיות תשתית וחום בבתי הספר, ושחיקה של החינוך הציבורי. מבחינת אנה, המאבק על מערכת החינוך, הוא המאבק החברתי של כולם.
לדרוש ממורה לשבות, זו דרישה לא פשוטה. המערכת מורידה לכל מורה בין 100-150 יורו לכל יום שביתה. "ככל שאני רואה את היחסים בינינו, המורות והמורים, אני יותר משתכנעת במטרה" אומרת אנה. “זה לא שזה לא מורכב או קשה. כל יום את מפסידה כסף, ואת מבינה שהדרך ארוכה, ואת יודעת שככל שנחזיק מעמד, כך יהיה לנו כוח. ככל שנתמודד עם לא לקבל שכר. ואת רואה מורים ומורות שלא שובתים, וזה לא קל לא להיכנס לוויכוחים וקונפליקט. אבל אנחנו יודעות שהכוח הוא האחדות שלנו. ואנחנו מצליחות בזה. למרות שזה מצב מאוד קשה לכולנו. אבל יש לנו תשוקה וחזון, ומטרה. להציע שירות ציבורי ראוי, זה שאנשים זכאים לו. אנחנו נותנות הכל מעצמנו. הגענו לזה כי יש מטרה, לפגוע בבתי הספר הציבוריים".
לדבריה, הממשלה מנסה לשחוק את המורים לאורך זמן, בתקווה שהקושי הכלכלי יגרום להתפצלות בין מי שיכולים להמשיך לשבות לבין מי שלא. בינתיים, גם המורים, וגם האיגודים השונים, שומרים על שיתוף פעולה. “כל האיגודים פועלים עכשיו מול אותה מטרה”. לדבריה, השביתה הגיעה רק אחרי תקופה ארוכה של משא ומתן ואיומים. “למעשה לא התיישבו לשאת ולתת איתנו. היינו צריכים להגיע לזה כדי שיישבו”.
חלק מכוחם של המורים מגיע מהמאבק המשותף. מאסיפות עממיות של מורים שפועלים להעביר את המסר, ולקבל יחד החלטות, ולא דרך נציגים מלמעלה. כך ניתן לראות באתר המאבק, שבו מועלות ההצעות במשא ומתן, והמורים יכולים להגיב, להחליט, לקחת את האחריות על מה שיוחלט.
בניגוד למוכר לנו מישראל, בספרד בתי ספר אינם נסגרים לחלוטין בזמן שביתה, בדומה לשירותים רפואיים. החוק בספרד מחייב להפעיל “שירותים מינימליים”, ולכן בכל בית ספר חייב להישאר צוות בסיסי שיאפשר לקלוט תלמידים ולשמור על פעילות בסיסית ובטיחותית. “בית הספר זה שירות ציבורי שלא ניתן לסגור” אומרת אנה. “אי אפשר לסרב לילדים להיכנס”. לדבריה, גם המשפחות עצמן נמצאות בדילמה. “אם משפחה תומכת במאבק ולא שולחת את הילדים, זה עוזר לנו. אבל מצד שני, אם יש אנשים שלא עושים שביתה ובית הספר פתוח, אז מבחוץ נראה כאילו הכל ממשיך כרגיל”.
לא היה קל למצוא השבוע מורה לראיין אותה בוולנסיה, הן עברו מהפגנה, לפגישה, לאסיפה. הן עברו מהפגנה, לפגישה, לאסיפה, ומוצאות גם מקום ליצירה ולביטוי תרבותי בתוך המאבק.
באתרם ניתן למצוא שיר להפגנות, גרסה חדשה לשיר העם “La manta al coll”. במילים החדשות הם מתארים כיתות של שלושים וארבעים תלמידים כאילו היו עדר, מורה אחת שנשארת לבד מול כיתה שלמה, מחסור במורות מחליפות, בתי ספר מתפוררים וקרוואנים דולפים. הם שרים על בירוקרטיה שלוקחת זמן מהילדים, על בתי ספר בלי חימום בחורף ומזגן בקיץ, ועל כך שהכלה בלי השקעה – היא מדע בדיוני.
בשורות האחרונות מגיע גם מסר פוליטי נוסף: “בוולנסיאנית לא נוגעים”. התחושה הברורה שעולה היא שזהו לא מאבק מקצועי, אלא מאבק על עתיד החינוך הציבורי.
וחשוב לומר, הוא לא מתרחב רק בוולנסיה. באזורים אחרים בספרד מתקיימים בשבועות האחרונים מאבקים של מורים סביב נושאים דומים מאוד. בקטלוניה נערכות הפגנות גדולות לצד ימי שביתה בדרישה להקטין את מספר התלמידים בכיתה, לחזק את מערך ההכלה ולהפחית עומסים בירוקרטיים.
באראגון ובמדריד מתקיימים צעדי מחאה סביב תנאי העבודה במערכת החינוך הציבורית. אף שלא כל ספרד נמצאת בשביתה ללא הגבלת זמן כמו ולנסיה, ארגוני מורים באזורים שונים מעלים שוב ושוב טענות דומות, מול ממשלות הקהילות האוטונומיות, שבידן המפתח לשנות את המצב, ומשמיעים קול מול ממשלת ספרד, על המשבר במערכת החינוך הציבורית כולה.
Ser profesor en España: la necesidad de contener y cuándo ya no se puede más
Cuando Anna Mestre, maestra de la escuela pública desde hace treinta años, comenzó a trabajar en el sistema educativo, este era muy diferente. Uno de los conceptos que más ha cambiado es lo que hoy se conoce como “inclusión”. Esta palabra aparece en cada conversación con docentes, al intentar comprender las causas profundas de la huelga indefinida del profesorado iniciada el 11 de mayo en la Comunitat Valenciana, la primera de este tipo desde 1988 y sin un final visible en el horizonte.
Solo ayer, más de un centenar de directores y directoras de centros educativos valencianos dimitieron de sus cargos como señal de protesta por la situación. Parte de ellos explicaron que ya no podían seguir gestionando las escuelas en las condiciones actuales, marcadas por la falta de personal, la sobrecarga burocrática y las dificultades para responder a las crecientes necesidades del alumnado.
“Cuando empecé a trabajar, hablábamos de alumnos con discapacidad, y gran parte de ellos eran escolarizados en centros específicos de educación especial; con los años no eso cambió, ahora hablamos de diversidad, y adaptamos la intervención educativa a las necesidades de todas y de cada una de las personas”, explica Anna, actualmente tutora de primero de primaria en el CEIP Mestral de Benidoleig, en la provincia de Alicante, tras haber trabajado también como profesora de música y formar parte del equipo directivo del centro. “El cambio, la política de inclusión, es positivo, es una gran oportunidad para crecer como personas y mejorar como sociedad y el objetivo es posible: incluir toda la diversidad del alumnado dentro del aula”.
¿En qué consiste el principio de inclusión en el sistema educativo?
La inclusión es un concepto cuyos principios se consolidaron en la Conferencia de Salamanca de la UNESCO en 1994. En ella participaron 92 países, junto con organizaciones internacionales. Las conclusiones establecieron que la forma de combatir la discriminación era crear comunidades abiertas e inclusivas; en otras palabras, que los niños y niñas, con sus distintas discapacidades o diferencias, estudiaran juntos dentro de su propia comunidad.
“Hay muchos más niños y niñas con problemas de aprendizaje, de conducta y emocionales. La necesidad de atención personalizada y especializada es cada vez mayor. Al final es un síntoma de la situación social. Nuestro trabajo es que la escuela se adapte al individuo, que el entorno se adapte a la persona; ese es nuestro trabajo. Pero no podemos hacerlo en estas condiciones״
Así, a partir de los años 2000, España comenzó a incorporar de forma gradual los principios de inclusión tanto en la legislación como en el sistema educativo. La ley reconoce actualmente el derecho de todo el alumnado a una educación inclusiva y establece que deben realizarse adaptaciones organizativas, pedagógicas y metodológicas para permitir la integración de todos los estudiantes en el sistema ordinario.
Cabe señalar que el cambio no afecta únicamente al alumnado con diversidad física, motora, sensorial o intelectual, el concepto de inclusión es mucho más amplio, ya que abarca también la diversidad psicosocial, es decir por dificultades de conducta o emocionales, y también incluye la cultural, étnica, lingüística… En un documento de la UNESCO publicado en 2024 se afirma que el objetivo de la inclusión es “eliminar la exclusión social derivada de las actitudes y respuestas a la diversidad entre estudiantes”.
Anna, como muchos otros docentes, apoyó y está aplicando este modelo. Pero, junto con otras reivindicaciones de la escuela pública, reclaman los recursos personales y económicos necesarios para aplicarlo. Los recortes de personal en los últimos años han convertido la inclusión en algo muy difícil de llevar a cabo. “Uno de nuestros principales lemas es: la inclusión sin inversión es ciencia ficción”, explica. Un estudio realizado entre docentes mostró que casi dos tercios afirmaban tener alumnado con necesidades especiales en sus aulas, pero solo una minoría contaba con apoyo de otro profesor dentro de clase.
“El alumnado de hoy no es el de antes”, afirma Anna. “Hay muchos más niños y niñas con problemas de aprendizaje, de conducta y emocionales. La necesidad de atención personalizada y especializada es cada vez mayor. Al final es un síntoma de la situación social. Nuestro trabajo es que la escuela se adapte al individuo, que el entorno se adapte a la persona; ese es nuestro trabajo. Pero no podemos hacerlo en estas condiciones. El alumnado sigue teniendo sus necesidades, haya o no personal suficiente, y la situación actual, junto con la carga burocrática, no nos permite dar la respuesta educativa que necesitan”. Según explica, “la ratio que trajo la LOGSE en los 90, ahora resulta anacrónica, ya que el modelo educativo actual exige una atención emocional y educativa que no es posible ni con 25, ni con 22 alumnos en el aula..
¿Qué más reclaman las maestras y los maestros?
La inclusión no es el único motivo de la protesta. Además, el profesorado exige más personal, sustituciones rápidas para las docentes que deben ausentarse, reducción de la carga burocrática, refuerzo de los servicios de salud mental en los centros, mejora de infraestructuras y de las condiciones de calor en las aulas, así como una actualización salarial tras casi dos décadas sin incrementos significativos.
“Hace 19 años la ”conselleria d’educació” nos congeló el sueldo y no lo ha actualizado”, explica Anna. “No hablamos de ganar más, sino de que se nos pague lo que se nos debe”. Según señala, el profesorado valenciano se encuentra casi al final de la tabla salarial en España, pese al elevado coste de vida de la zona. “Vivimos en un territorio turístico, tenemos un problema de vivienda, nuestro salario no se ha adaptado al incremento de gastos básicos.”.
Junto a las cuestiones presupuestarias y de personal, parte del profesorado valenciano relaciona también la protesta con los cambios en la política lingüística del sistema educativo. En 2024, el Gobierno valenciano aprobó la “Ley de Libertad Educativa”, que permite a las familias elegir la lengua base de la enseñanza —valenciano o castellano— y sustituye el anterior modelo plurilingüe.
“El eufemismo “libertad educativa” ha creado un conflicto social donde no lo había, es un ataque a la cohesión social. Se han ignorado criterios pedagógicos reconocidos internacionalmente, y se han impuesto criterios políticos contra la diversidad cultural y lingüística”
La ley ha comenzado a implantarse de forma gradual desde el curso 2025-2026. Sus críticos, entre ellos algunos sindicatos y organizaciones docentes, sostienen que puede profundizar las desigualdades dentro de la escuela pública y dificultar todavía más la creación de aulas inclusivas. Un estudio académico publicado en 2024 sobre programas bilingües en España concluyó que muchos docentes tienen dificultades para atender al alumnado con necesidades diversas dentro de marcos plurilingües, especialmente en clases numerosas y sin profesorado de apoyo adicional. Los investigadores señalan que estudiantes con dificultades de aprendizaje o necesidades especiales pueden quedar excluidos de programas bilingües cuando no existen suficientes adaptaciones y recursos.
La lucha de todos
Para Anna, la lucha no es únicamente del profesorado, sino de toda la sociedad. Y eso es precisamente lo que la emociona y le da fuerzas. Solo esta semana, docentes organizaron reuniones con familias en las que presentaron documentos detallando las razones de la huelga, y muchas familias se han movilizado, trabajando junto a los ayuntamientos para sumar apoyos.
En la Comunitat Valenciana se ha creado además la plataforma “Famílies en Lluita per l’Educació Pública”, que agrupa a familias y asociaciones de madres y padres que apoyan la huelga. En un artículo publicado esta semana por el medio Directa, representantes de las familias afirmaron ser “plenamente conscientes de las duras condiciones de la educación pública” y sentirse “abandonadas por la Conselleria de Educación”. Las familias comparten muchas de las denuncias del profesorado: aulas masificadas, falta de personal, dificultades para llevar a cabo una inclusión real, problemas de infraestructuras y calor en los centros, y deterioro progresivo de la educación pública. Para Anna, la lucha por la educación es una lucha social que afecta a todos.
Pedirle a un docente que haga huelga no es sencillo. El sistema descuenta entre 100 y 150 euros por cada día de huelga. “Cuanto más veo las respuesta a la convocatoria de huelgan entre nosotras, las maestras y los maestros, más convencida estoy del objetivo”, dice Anna. “Es complejo. Cada día pierdes dinero y con las noticias diarias, ves que el camino es largo, y más consciente eres de cómo nuestra fuerza aumenta un poco más cada dia que resistimos sin cobrar. Y ves compañeros y compañeras que no hacen huelga, y a veces no es fácil evitar discusiones y conflictos. Pero sabemos que nuestra fuerza está en la unidad. Y lo estamos consiguiendo. Aunque sea una situación muy difícil para todos. Tenemos pasión, visión y un objetivo: ofrecer un servicio público digno, el que las personas merecen. Damos todo de nosotras mismas, antes en el aula, y ahora en la calle, y frente a las puertas de los despachos de quienes no han querido escucharnos, en voz alta. Hemos llegado hasta aquí porque existe un objetivo que cada día que pasa queda más claro: debilitar la escuela pública”.
Anna Mestre (fila central, a la izquierda) con la directora de la escuela ו representantes de los profesores y padres, al término de la reunión con el alcalde (Foto: Tamar Benin)
Según explica, el Gobierno intenta desgastar al profesorado con el paso del tiempo, esperando que las dificultades económicas provoquen divisiones entre quienes pueden seguir haciendo huelga y quienes no. Mientras tanto, tanto el profesorado como los distintos sindicatos mantienen la coordinación. “Todos los sindicatos están trabajando ahora mismo por el mismo objetivo”. Según Anna, la huelga llegó solo después de un largo periodo de negociaciones y advertencias. “En realidad no se sentaron a negociar con nosotros. Tuvimos que llegar a esto para que se sentaran”.
Parte de la fuerza del movimiento proviene de la lucha colectiva. De asambleas populares de docentes que trabajan para transmitir el mensaje y tomar decisiones conjuntamente, y no únicamente a través de representantes desde arriba. Así puede verse en la página web del movimiento, donde se publican las propuestas de negociación y el profesorado puede comentar, decidir y asumir colectivamente la responsabilidad de lo que se acuerde.
En España no existe el cierre total de escuelas.
A diferencia de lo que ocurre en Israel, en España los centros educativos no cierran completamente durante las huelgas, de manera similar a los servicios sanitarios. La legislación española obliga a mantener “servicios mínimos”, por lo que en cada escuela debe permanecer un equipo básico que permita recibir al alumnado y garantizar el funcionamiento esencial y la seguridad. “La escuela es un servicio público que no se puede cerrar”, explica Anna. “No se puede impedir la entrada a los niños”. Según cuenta, las propias familias viven también una situación de dilema. “Si una familia apoya la lucha y no envía a los niños, eso nos ayuda. Pero, por otro lado, si hay personas que no hacen huelga y la escuela permanece abierta, desde fuera parece que todo sigue funcionando con normalidad”.
No fue fácil encontrar esta semana a una maestra para entrevistar en Valencia. Pasaban de una manifestación a una reunión y de allí a una asamblea. A pesar del cansancio, transmiten una fuerza difícil de explicar y una enorme creatividad que se refleja en las calles y en las expresiones culturales de la protesta.
En la web del movimiento puede encontrarse incluso una canción para las manifestaciones, una nueva versión de la canción popular “La manta al coll”. En la nueva letra describen aulas con treinta y cuarenta estudiantes como si fueran un rebaño, una única profesora frente a toda una clase, falta de sustitutas, escuelas deterioradas y barracones con goteras. Cantan sobre una burocracia que les roba tiempo para el alumnado, sobre centros sin calefacción en invierno ni aire acondicionado en verano, y sobre la idea de que la inclusión sin inversión es ciencia ficción.
En las últimas estrofas aparece también otro mensaje político: “El valenciano no se toca”. La sensación que transmite el movimiento es que no se trata únicamente de una lucha profesional, sino de una lucha por el futuro de la educación pública.
Y es importante señalar que el conflicto no se limita solo a Valencia. En otras regiones de España también se están produciendo en las últimas semanas movilizaciones docentes en torno a cuestiones muy similares. En Cataluña se celebran grandes manifestaciones y jornadas de huelga para exigir una reducción del número de alumnos por aula, el refuerzo del modelo inclusivo y una disminución de la carga burocrática.
En Aragón y Madrid también se desarrollan protestas relacionadas con las condiciones laborales en la educación pública. Aunque no toda España se encuentra en huelga indefinida como ocurre en Valencia, las organizaciones docentes de distintas comunidades autónomas repiten una y otra vez reclamaciones similares ante los gobiernos regionales, que tienen en sus manos buena parte de las competencias educativas, y también frente al Gobierno central, alertando sobre la crisis de todo el sistema de educación pública.
