השבוע התיישבתי בהתרגשות לראות עם הילדים שלי, כמעט 8 ו־11, את הסדרה החדשה של RTVE ששמה הוא Barrio Esperanza (כן, כן, אם תרצו שכונת התקווה). התרגשתי מהמעמד – לא עוד נטפליקס, לא עוד ללקט משהו פה ושם, אלא סדרה אמיתית, שמשודרת עכשיו, שמדברים עליה עכשיו, להיות חלק מהקולקטיב. ולא רק זה, הייתי בטוחה שהיא ה"שקשוקה" של ספרד. וכן, היא ה"שקשוקה" של ספרד, וגם ממש ממש לא.
אז איך נראית השקשוקה של ספרד? הדמות המרכזית פה היא אספרנסה, תקווה בשבילכם, שיוצאת מהכלא אחרי 9 שנים שבהם רכשה השכלה כמורה, ומחליטה לחזור לשכונת נעוריה, ללמד.
אבל שכונת נעוריה היא לא פארק ירוק ענק שבו הילדים מסתובבים בלי מפריע. בשכונת נעוריה, וכמובן בבית הספר, יש ילדי מהגרים, יש ילדים שלהוריהם אין מספיק אוכל לארוחת בוקר, ובית ספר שלא מצליח לארגן מפעל הזנה לכולם. יש בית ספר, שכמו בבתי הספר, לא קל בכלל להעביר שם שיעור. וגם יש חדר מורים מגוון – זה שפה כבר עשרות שנים, המהגרת, הצעירה מלאת הכוחות ֿ(שאותה תוכלו גם למצוא בסדרה הארגנטינאית "Soy Luna" בדיסני, למי שרוצה לצפות עם מתבגריו בטלנובלה קלילה שאחריה ידברו ספרדית ארגנטינאית) ועוד.
ונחזור לתקווה, סליחה, לאספרנסה. עם כל האתגרים, הדמויות המגוונות שנותנות הצצה לשכונה בספרד, הסיפור מתוק, עדין, ושנותן לכולנו את הנאיביות שחסרה לנו, את האמונה. כשאחד ההורים השמרניים יותר, מארגן עצומה לא מקרית להעיף את האסירה לשעבר מבית הספר, הילדים, שכבר למדו להכיר אותה, נעמדים לצידה. המורים, שבהתחלה מפקפקים בה, נרתמים לסייע לה, בדרכים לא דרכים, להשיג אוכל לילדים שמגיעים רעבים ועייפים. ואי אפשר בלי סיפור אהבה, בלי מפגש עם אהבת הילדות, הנשיקה הראשונה על הלחי, כדי לתבל את כל האירוע.
אבל, ובנימה אישית ואכחיש אם תגידו שכתבתי, כל חצי השעה האחרונה בכיתי. בעודי רואה איך אספרנסה עומלת על הזנת הילדים בבית הספר, לא הפסקתי לבכות. הילדים שלי, מכירים את הסיטואציה, אבל חשו קצת נבוכים. רציתי להסביר להם למה, אבל גם אני לא מיד הבנתי. אבל לאט לאט, כשהתחלתי לצעוק על המסך שלא צריך לגנוב את האוכל מהנזירות, אלא ללכת לבקש את שאריות המזון יום לפני שיפוג מרשתות הסופרים הגדולות, הבנתי למה אני בוכה.
בכיתי כי הסדרה הזכירה לי שבארץ זה בדיוק מה שרציתי לעשות, לעבוד בתחום הצלת המזון, הזנה בבתי הספר, כל המעגל הזה. ולא רק שרציתי, הצלחתי לפעול בתחום, במקומות עבודה שונים, בצורות שונות, אבל המשימה טרם הוגשמה במלואה. ופתאום הרגשתי, בין הדמויות, המהגרת. זו שייקח לה הרבה זמן, אם בכלל תצליח, להגשים את עצמה שוב מקצועית. איכשהו בצפייה "בריו אספרנסה", מצאתי את עצמי. גם אם בכאב, ועם מחשבות ללכת לנסות לחפש עבודה במנג’דור הסמוך.
ויאללה, צריך לקום מהכאב. אז קצת פרטים טכניים – מסתבר שלא ברור אם הסדרה מיועדת לילדים. היא שודרה בפעם הראשונה ביום ראשון בשעה עשר, ב־RTVE, שזה השידור הציבורי של ספרד. הסדרה משודרת מעבר לכך בכל יום רביעי בשעה 23:00 בלילה, כמובן שאפשר למצוא אותה נגישה לצפייה ב־RTVE בשעות אחרות אם תחליטו שזה כן לצפייה עם ילדים.
כדי לאזן את הרגשנות שלי (הילדים שלי לא מפסיקים לבקש שנראה את הפרק השני), עיתון ABC, פרסם טור ביקורת שמרני על הסדרה. כי הסדרה מציגה את מערכת החינוך דרך פריזמה סטריאוטיפית, המעדיפה דמויות “מכילות” על פני מודלים המבוססים על משמעת ודרישות לימודיות. הכותבת מתארת את דמות המורה המרכזית, כמי שפועלת מתוך אמפתיה כלפי תלמידים, אך מבקרת את הגישה החינוכית המוצגת וטוענת כי היא עלולה לבוא על חשבון הצבת גבולות והישגים.
עוד יוצאת הביקורת נגד הדימוי בסדרה של דמויות כמו נזירות, המוצגות לדברי הכותבת באופן חד־ממדי, ומציבה זאת בניגוד לדוגמאות ממערכת החינוך שבהן, לפי מחקרים המוזכרים בטור, מוסדות חינוך מצליחים דווקא בזכות סדר, משמעת וציפיות גבוהות, כולל בבתי ספר דתיים. לפי הביקורת, הסדרה יוצרת ניגוד ברור בין גישות חינוכיות שונות ומציגה מציאות פשטנית של מערכת מורכבת.
יאללה, תראו אתם ותכתבו לנו מה חשבתם/ן. https://www.rtve.es/play/videos/barrio-esperanza/
