אתחיל בלאכזב אתכם הקוראים: אם אחרי הסקירה שלי תרצו לקרוא את הספר, תאלצו לעבוד קשה. הוא יצא בהוצאת עם עובד בסדרת ״ספריה לעם״ בשנת 2008 ואזל מההוצאה ולא קיים לספר עותק דיגיטלי, אבל תרשו לי לנסות לשכנע אתכם ב -500 מילים שהמאמץ להשיג עותק יהיה שווה, ודיסקליימר אחרון- להשיג את הספר זהו החלק הפשוט, הקריאה בו עוד תתבע מכם מאמצים נוספים.
"אתה סתם אחד ואתה אף אחד, אתה מי שאתה ממציא או זוכר, אתה מי שממציאים או זוכרים אחרים, אנשים שהכירו אותך מזמן, בעיר אחרת, בחיים אחרים, ונותרה להם מין תמונה קפואה של מי שהיית אז״
הספר הארוך והפיוטי הזה של אנטוניו מוניוס מולינה נקרא ספרד. לא אספניה, לא ספיין. Sefarad. הוא לא ספר על יהדות ספרד, זהו לא ספר על יהודים, זהו ספר שעוסק בעקירה, על צורותיה השונות.
הספר לפת אותי והחזיק אותי, הוא איפשר לי להתחבר אל מדריד ואל ספרד בדיוק באיזור היהודי של הנפש שלי – זה שמאכלס את הטלת הספק, את הנבירה בדפי ההיסטוריה, את חיפוש הסיזיפי אחר הבית, את מיפוי המקורות התרבותיים, את בקשת ההכרה המתנצלת כמעט, לקבלת בעלות כלשהי על ספרד שלי, אליה הבאתי את משפחתי, זו שממנה גורשה משפחת סבתי, שאת מנהגי היהודים שלה אני עדיין משמרת, שעמי השאיר בה חותם בתרבות, במאכלים, בשירה, בפילוסופיה וכן, כפי שגם מחדד מולינה- גם בטראומה הלאומית.
אבל ״ספרד״, שהוא השם היהודי, ורק היהודי, של הארץ הזו, הוא נקודת המוצא של מולינה, הסופר הספרדי יליד 1956, שקיבל ב-2013 את ״פרס ירושלים״ (חברי הועדה: השופטת דליה דורנר, הסופרת צוריה שלו ז״ל, וד״ר עמינדב דיקמן) לספר שכולו שיטוט בספרד ממחוז אנדולוסיה לעיר הבירה, מנקודת העיגון לגלות הנצחית, זהו ספר שהוא הירהור בתנועת החיים מילדות לבגרות ולזיקנה, ממקור לידתך המוכר לעייפה לעיר מאומצת המעוררת רגשות שונים ולעיתים סותרים, שמאפשרת חירות שמחירה כבד:
"אתה סתם אחד ואתה אף אחד, אתה מי שאתה ממציא או זוכר, אתה מי שממציאים או זוכרים אחרים, אנשים שהכירו אותך מזמן, בעיר אחרת, בחיים אחרים, ונותרה להם מין תמונה קפואה של מי שהיית אז", (עמ' 366).
מדריד של מולינה, ספרד של מולינה היא הארץ שמלאה יהודים והתרוקנה מיהודים, והארץ עצמה הופכת להיות על-זמנית. היא מקום מפגש לרוחות רפאים שונות, ובעיקר של עקורים.
*
בפרק הראשון, מתאר מולינה מפגש מקרי ומכמיר לב עם הסנדלר של עיירת ילדותו, ברחובות מדריד. מולינה חוזר על הסיפור המוכר, הכאילו משעשע, איך הצייר של העיירה, שידל את הסנדלר לשמש לו מודל, ואיך זה נפגע עד עמקי נשמתו, כשהוסר הלוט מעל הציור החדש באולם הקהילתי, והסנדלר גילה שפני יהודה איש קריות הם פניו שלו, כי ככה זה כשיש לך אף שמי, יש לזה השלכות.
הספר הוא מעין מסה ספרותית ופרוזה אישית. הוא בנוי כהתבוננות אישית של מולינה על ספרד- דרך היסטוריה, זהות, זיכרון, מקומות פיזיים – דרך עיניו של הסופר, ודרך הביוגרפיה האישית שלו.
מולינה הולך הלוך ושוב בין זמנים שונים, ועובר בין אנדלוסיה למדריד, משוטט בחודריה של מדריד, שכונת היהודים, בה הוא מנסה למצוא זכר לקהילה היהודית הגדולה והמשגשגת שהתגוררה בה לפני גירוש ספרד, אך מוצא שלא נותר לה זכר. מולינה כותב על דמויות שונות, על רוחות רפאים של יהודים מתקופות שונות, על עקורים, פליטי מלחמה, מתנגדי משטר וגם על עצמו- איש אחד, שעבר מאנדלוסיה למדריד, ומתגעגע לילדות, מתגעגע הביתה, מרגיש זרות כלפי ילדיו, אלו שלא גדלו באותה הסביבה שבה הוא גדל, שלא מדברים כבר בשפה שלו כי הוא עצמו- גם ללא הדרמה הגדולה של המלחמה, של העקירה ושל הגירוש – גם הוא פליט בעולם. ספרד היא העולם, היא מציאות הגירוש האוניברסלית, של כל אדם שעבר דרך בחייו, כל אחת שעברה ממקום אחד לאחר, שמסתכלת אחורה והאופק כבר רחוק.
לסיכום:
ספר תובעני, רחב יריעה, עמוק ומעשיר, ספר שמזמין לחשיבה, להכרה עם התרבות וההיסטוריה הספרדית ועם הזהות היהודית במרחב הזה.
"ספרד" (Sefarad), מאת אנטוניו מוניוס מולינה. תורגם על ידי פרידה פרס דניאלי, יצא לאור בשנת 2008. 482 עמ׳.
