מילים תמיד מעלות בראשנו תמונות, המילה טיפול פסיכולוגי מקושרת לספה, שני אנשים בחדר. דימויים מן הסדרות הרבות שנעשו בנושא: “סופרנוס”, “בטיפול” וגם האחרונה שעלתה בנטפליקס, “Envidiosa”. בכל הדימויים הללו ועוד רבים אחרים, ברור שטיפול כולל מפגש פיזי, שיחה במרחק נגיעה. קשה לחשוב על טיפול פסיכולוגי באופן אחר.
אבל בעשור האחרון המצב השתנה, והטיפול הפסיכולוגי הרגשי אונליין הפך לרווח מאוד. בין מגפת הקורונה שסגרה אנשים בבתיהם, דוחפת אותם לנהל חיי עבודה דיגיטליים, מאפשרת להגר ולעבוד מרחוק. תפיסת העבודה השתנתה, בתהליך מהיר, שאנו עדיין בעיצומו.
יצאנו לדבר עם מספר נשים פה בספרד, שמייצגות קשת של מקצועות טיפול, מפסיכולוגיה לעבודה סוציאלית קלינית וטיפולי CBT, על הדרך למה שהפך להיות מובן מאליו, מה המחירים של המהלך, מה היתרונות, ומה צופן בחובו עתיד הטיפול.
כל אחת הגיעה לכך בנקודת זמן אחרת על ציר הזמן של 8 השנים האחרונות.
מאיה גלוטמן היא פסיכולוגית קלינית מומחית, 41, המתגוררת בשלוש השנים האחרונות במלאגה. גלוטמן החלה להציע טיפולים אונליין לפני הבום הגדול של הקורונה, כאשר בסוף שנת 2018, הבינה שהיא, בן זוגה ושני ילדיהם, יוצאים לטיול בעולם, היא רצתה להציע למטופלים שלה את האפשרות להמשיך. הסביבה המקצועית שלה חשבה שהשתגעה, שאין דבר מופרך מטיפול אונליין, שזו אנוכיות.
לעומת זאת עבור מיכל פלוטניק, מטפלת CBT, המתגוררת זה שנתיים בסנט קוגט, זה קרה פתאום. זה היה בתקופת הקורונה, כשעבדה כיועצת חינוכית בבית ספר, ולפתע עמדו לפניה הרבה הורים וילדים עם מצוקות לטפל בהן. אחר כך, כשבעלה קיבל לפני כשנה הצעת עבודה בספרד, כבר היו לה כלים לאפשר ללקוחותיה להמשיך לקבל את שירותיה.
סולדד חסקלברג, 46, פסיכולוגית ומטפלת בפוקוסינג, ישראלית עם שורשים בארגנטינה וקשרים בספרד, זה קרה מאוחר יחסית, לפני שלוש שנים. היא הייתה בבואנוס איירס, שם עשתה את התואר השני שלה, כשהחליטה לחפש מטופלים ישראלים, שם, ומצאה את המקום המדויק שלה, להעניק טיפול של מישהי שנעה בין הזהויות, ובאמת כיום מטפלת בכל מי שעל הציר, ישראלים בארגנטינה, ארגנטינאים בישראל, ועוד.
לאה חדיף, 42, עובדת סוציאלית קלינית המתגוררת כיום במדריד, החלה את המעבר לאונליין לפני הקורונה. תחום ההתמחות שלה הוא טראומה מינית. יום אחד מטופל שלה החליט לעשות רילוקיישן, ואי שם בשנת 2017 או 2018 הם החליטו לנסות להמשיך את הטיפול מרחוק, וזה עבד, והפך יעיל מאוד לאור הטיפול שלה בפוסט־טראומה מורכבת והקושי להחליף מטפל. אחר כך באה הקורונה, המלחמות, והשאר כמו שאומרים באנגלית, זה היסטוריה.
בתוך השינוי הרחב הזה פועל בישראל גם המיזם טיפול קרוב, שהוקם עוד בשנת 2010 ומציג את עצמו כוותיק ביותר בישראל בתחום הטיפול הפסיכולוגי והפסיכותרפיה בווידאו, לישראלים בעולם. את המיזם הקימה גילי אגר, פסיכולוגית קלינית מומחית, העוסקת גם במחקר, בייעוץ ובהכשרת צוותים קליניים לעבודה טיפולית אונליין, בין היתר עבור קופות חולים, שירותי בריאות ומרכזי פסיכותרפיה בארץ ובעולם. לפי חומרי המיזם, להקמתו קדמה עבודת תשתית משפטית, ביטוחית ומקצועית שנמשכה יותר משנה, בשל היותו אחד המיזמים הראשונים מסוגו בישראל. המטפלים בו, הם פסיכולוגים מומחים בתחומים הקליניים או עובדים סוציאליים קליניים, ועוברים הכשרה ייעודית לעבודה טיפולית בווידאו.
בתקופת הקורונה, כשמערכות טיפול שלמות נדרשו לעבור במהירות לעבודה מרחוק, אגר וצוות טיפול קרוב, העבירו הכשרות למטפלים ממרפאות, מחלקות, קופות חולים ובתי חולים. המיזם מדגיש כי העבודה בו, נשענת על כללי אתיקה מחמירים לטיפול פסיכולוגי אונליין ולרפואה מרחוק: הקפדה על אבטחת מידע, הכשרה ייעודית למטפלים, זיהוי מקרים שאינם מתאימים לטיפול אונליין וניסיון למצוא חלופה בקהילה, שיתוף פעולה עם גורמים מקצועיים במדינת הלקוח ובהסכמתו, אישורים מתאימים מהרשויות בישראל וכיסוי ביטוחי לאחריות מקצועית. לצד זאת, לפי חומרי המיזם, הוא פועל בהתאם לנהלים לטיפול מרחוק של מנהל הרפואה ומשרד הבריאות הישראלי, ומתעדכן בידע מקצועי של איגודים בינלאומיים העוסקים בטיפול בשיחות וידאו.
הסטינג. או איך מעבירים את ספת הפסיכולוג לזום.
הקולגות של גלוטמן הביטו בה בשיפוטיות, כשהחליטה להציע למטופליה את היכולת להמשיך את הטיפול מרחוק. “הייתה תחושה שזה סותר את עקרונות הסטינג הבסיסיים, את המסגרת של טיפול”, מסבירה גלוטמן.
“אני באמת מאוד מאמינה שצריך מסגרת ברורה כדי שנרגיש בטוחים, בו זמנית תיאורטיקנים תמיד מדברים על כך שטיפול נעשה גם כשהמסגרת הזו, הסטינג, מתערער. יש מקום בטיפול למקום בין הביטחון לבין האקראיות שכופה המציאות, והתיקון”.
אז גלוטמן החלה לחפש פלטפורמות מתאימות, להבין איך ליצור את החלל הבין-אישי, בתוך כך החובה להסתיר את עצמך בשיחה, כדי שכל אחד באמת יסתכל על השני, לשמור על מרחק מסוים מהמצלמה שיאפשר תחושה של פנים מול פנים, וכן, לא לבוא עם פיג’מה לטיפול.
“צריך לקדש את המרחב”, היא מסבירה. “החדר הזה שלפני רגע רבת עם בן הזוג שלך, בשנייה הופך לקליניקה, ואת צריכה ליצור לעצמך את ההפרדה. לא להסתכל על הבלגן, לייצר את התחושה של הליכה לקליניקה. הקדשתי זמן עם כל מטופל לעשות זאת, וזה היה חלק מאוד חשוב. הצלחתי לנסח דברים שעבדו לנו, להרגיש ביטחון ולדעת שניתן לעשות עבודה משמעותית גם בטיפול אונליין”. מספר הביטולים צנח דרמטית.
אחד הדברים שהמרואיינות מסכימות עליו באופן גורף הוא העובדה שטיפול אונליין אינו מותאם לילדים, וגם בעייתי לבני נוער. עם זאת, הגירה, פערי שפה ומרחקים גיאוגרפיים, מייצרת מציאות שבה הדבר מתרחש.
לפלוטניק קליניקה פיזית בסנט קוגט, ואחת חדשה בברצלונה, לצד הטיפול אונליין. טיפול ב־CBT מצריך משחקיות, נשימה, לא דיבור בלבד. “בקליניקה אני פותחת משחקי קופסא, אני מביאה צבעים ודברים להשתמש בהם”. בתוך כך, הטיפול אונליין הופך למאתגר במיוחד. “אני מייצרת משחקים אינטראקטיביים, גלגל המזל של רגשות, הפעלות שיחזיקו אותם לאורך הטיפול, זה דורש יותר מאמץ ואנרגיה, אבל כשיש מוטיבציה לטיפול, אז זה מחזיק, ואם החיבור שנוצר הוא משמעותי הוא מחזיק גם בזום”.
זכורה לה סיטואציה שהאונליין הפך מול בן נוער למשהו שגם הצליח להיות יתרון. “אצל בני נוער רוב העולם הוא טכנולוגי, זה עולם מקביל. יצא לי לעבוד עם נער שמאוד אוהב משחק מסוים, וכשהתחלנו את המפגש בזום, הוא דיבר על דמות שמאוד מרגיזה אותו במשחק. ההתנגדות והכעס שהדמות הזו יצרה לו הזכירו לו סיטואציות מן הגן”.
בתוך הדיאלוג הזה, הוא החל לשלוח לה סרטונים של הדמויות במשחק. “יכולנו לנתח סיטואציה שקורית לו בתוך המשחק”, מספרת פלוטניק איך דווקא הטכנולוגיה אפשרה לה את העמקת ההבנה של השניים.
“מה שקשה הרבה פעמים לבני נוער זה החשש שישמעו אותם. הם צריכים הרבה מאוד פרטיות בבית. אצל מבוגרים לרוב זה יותר קל, בטח מהגרים. הרבה פעמים הם פשוט סוגרים את דלת המשרד, ומדברים עברית”.
עבור סולדד, הנותנת גם ייעוץ זוגי, כלי מרכזי בטיפול עבורה הוא התמקדות, פוקוסינג. “כמובן שיש איכות בטיפול פיזי שאני לא יכולה לתת לה מילים, הערך של להיות עם אדם באותו חדר. לנשום את אותו אוויר, לראות את אותם דברים”, היא אומרת.
“לפני שנפתחתי לטיפול אונליין, הלכתי לדבר עם אנשים שעברו אחרי שלושים שנה לאונליין, והם היו נחרצים שזה עובד להם. עשיתי את זה כדי לדעת עם עצמי אם אני נפתחת לזה. בואנוס איירס מאוד מסורתית, אני עושה התמקדות, פוקוסינג. בגישה הזו מתמקדים באיך הדברים מרגישים כאן עכשיו. הדגש הוא על להיות עם הדברים בנוכחות קשובה, ולא רק לספר אותם מהמקום המנטלי, "שיודע". ברגע שנותנים לנוכחות מקום ותנאים היא מתרחשת, גם באונליין, למרות המגבלה”.
מבחינת חדיף, טיפול תמיד היה דבר דינמי. “כעובדת סוציאלית במגזר הציבורי עשיתי פגישות במקומות הכי הזויים: בתחנת משטרה, בפארק, במשרד הפנים. סיטואציות טיפוליות לא קלאסיות היו נפוצות והיו טיפול לכל דבר. טיפול הוא הקשר, ואפשר לייצר אותו בהרבה סיטואציות”.
לדבר אותה שפה. למצוא את האדם המתאים לך. נוחות פיזית.
החסרונות בטיפול אונליין מרגישים ברורים, היתרון המרכזי שעולה מהם, לצד הגמישות התעסוקתית של העוסקות במלאכה, היא היכולת להעניק טיפול למי שלא יכול לקבל אותו באופן אחר, ומה שעולה באופן ברור מכל הריאיונות: בעידן של הגירה, ישראלים מכל העולם, ואחרים, יכולים לקבל טיפול בשפתם. בעולם מלא ועמוס, היכולת לקיים פגישות, ללא הצורך לנסוע שעה הלוך חזור, הופכת אפשרית יותר, ולא פחות מהכול – היכולת למצוא את האדם המותאם לך, בעל ההכשרה הספציפית המתאימה.
עבור פלוטניק, תמיד הטיפול הפיזי עדיף. “יש מציאות של רילוקיישן, ואנשים רוצים לשוחח בעברית, ולא תמיד יש מטפל קרוב בעברית. במיוחד בפורטוגל וספרד, שאפילו אין דוברי אנגלית. מטופלים מרגישים בנוח עם מטפל ישראלי, שמבין את השפה, את התרבות ואת המנטליות”.
השפה עבורה היא לא רק המילים, העברית, אלא גם החוויה הקולקטיבית. “מטפל ישראלי מבין את ההקשר, את הטראומה המשותפת. וגם ישראלים סומכים על ישראלים”.
עבור סולדד, ההתאמה השפתית־תרבותית היא כפולה, היא בדבריה משייטת בין שפות, על התפר של מי שזהותם מפוצלת, ישראלים ממוצא ארגנטינאי, או כאמור ארגנטינאים המתגוררים בישראל, אנשים, שהזהות המעורבבת, תוצר של דורות של הגירה, היא השפה שלהם, שהיא, באופן מאוד אישי, יכולה להבין וחיה את זה.
חדיף נמצאת בקבוצת מטפלות באנגלית, שמפרסמות עצמן בכל אירופה, אפילו בברלין. עבורה, הגמישות לבחור את האדם המתאים, לחסוך זמן, הם יתרונות שמעניק הטיפול אונליין. “אני לדוגמא מודרכת בספרדית. כשחיפשתי הדרכה מצאתי מישהו מתאים, אבל אני לא ניידת, וזה רחוק. קשה היום לבזבז על התניידות שלוש שעות. לוח הזמנים המערבי הוא מטורף, וקשה להגיע פיזית למקומות והאונליין באמת מקל.
בנוסף לדברי חדיף, יש אוכלוסיות ספציפיות שזה מקל עליהן. “יש מי שקשה להן לצאת מהבית, וזה יכול להקל עליהן. זה נכון שיש מי שעבורה היציאה היא התנסות חשובה בחשיפה, וכל מקרה לגופו. יש מי שכבר בשיחה המקדימה אני מבינה שטיפול אונליין לא מתאים, ומציעה לעזור למצוא את המטפלת המתאימה”.
כך או כך, עבור חדיף, המציאות היא לא אונליין או לאו. לפני המעבר, באוגוסט, חלק מטיפוליה היו אונליין. עם המעבר, עדיין היא מקווה מתישהו להגיע למצב מוסדר, שכולל גם ביקור אחת לכמה חודשים בישראל, וכך השלמת הטיפול אונליין במפגש פיזי.
מבחינת גלוטמן, הקורונה, שחשפה את האונליין לכולם, פתחה אפשרויות למי שלא הייתה להם אפשרות לקבל טיפול פנים מול פנים, בין אם בגלל שהותם בארץ אחרת, או יישוב מרוחק. לדבריה, הסוגייה הזו מסייעת בהגירה כבר זמן רב. “שמעתי על הרבה מאוד מטופלים בישראל, גם בשנות התשעים והאלפיים, שהיו מטופלים מרחוק. הם עלו מארצות שונות, ובחרו להיות בטיפול טלפוני. יש הרבה מאוד יוצאי דרום אמריקה, שיש להם אחת לשנה טיפול עם הפסיכואנליטיקאי שלהם שם. המפגש הוא משהו שנוצר, שהוא לא אתה, והוא לא אני, וזה מה שמרפא. להיות רק בתוך מי שאני או מי שאתה, זה יותר מאותו הדבר, אבל המקום שבו אנחנו יכולים לייצר מרחב משותף, שם קורה הריפוי, וזה הדחף שלנו, האנושי, להתחבר. וטיפול אונליין הוא ההמשך של זה, איך מייצרים מרחב שהוא קיים”.
אני שואלת אותה אם הפער, במלחמה של השנים האחרונות, לא הפך גדול מדי. “בשנתיים האחרונות זה אתגר חדש, בגלל הפער בין מה שעובר עליהם, ושגם אני חווה – אבל מרחוק. יש כאלו שאם המרחב הטיפולי מוחזק, זה לא משנה להם איפה אני ומה אני חווה. יש כאלו שמעדיפים מישהו שחי בארץ, ויש מי שדווקא זה שלא צריך לדאוג לי, מקל עליהם. בגדול טראומה, מה שהיא עושה זה להרחיק, בין מי שחווה, למי שלא חווה”.
אחרית דבר.
בסוף, אני נותרת עם שאלה, בעידן הוירטואלי, שבו הקיום הדיגיטלי כל כך חזק, האם יש חזרה מן הטיפול אונליין, שנולד כברירת מחדל. האם אפשר לדמיין עולם אחר?
אני כותבת להן, מנסה לייצר תוספת אחרונה, מבינה שיש עוד כתבה על הפרק, אבל בינתיים, מתוך כל תשובותיהן עולה שכן, זו ברירת המחדל, המפגש הפיזי תמיד עדיף. אבל נדמה שהיא כאן להישאר. ולא פחות מכך, שחלק מכך הוא העובדה שההגירה של ימינו, והקיום שלנו, הוא גם קיום אונליין.
