בסמוך לביתי יש קולנוע מקסים, שהציג את הסרט "סיראט" תקופה ארוכה. הייתי חולפת על פני הכרזות, אבל מרוב החשש לצפות בסרט שלם בספרדית, בחרתי להמתין ולצפות בו בבית, על הספה. חשבתי שכך אולי אוכל לעצור, להריץ אחורה בעת הצורך. אולי גם קיויתי לכתוביות באנגלית.
טעיתי. אני מרגישה החמצה על שלא צפיתי בו בקולנוע, ונדמה לי שמשהו בחוויה שהסרט מציע, התפספס לי. יותר מזה, בסיום הצפייה, נדמה שלא צריך להבין מילה אחת מהטקסטים הנאמרים בו, בשילוב של ספרדית, צרפתית, אנגלית וערבית, כדי להבין את הסרט הזה.
מילולית, משמעות המילה Sirat היא הגשר בין הגיהנום וגן העדן. עשר הדקות הראשונות של "סיראט" מסבירות את בחירת השם, ומראות לנו שזהו הסֶטִינְג (זירת ההתרחשות) והפְּרֶמִיס (נקודת המוצא העלילתית) של הסרט כולו. בלי ספויילרים, אבל עם אזהרת טריגר: הסצנה הפותחת מציגה לנו אנשים רוקדים במסיבה במדבר. התנועות, הידיים המתנופפות, המבטים המכונסים של אחדים ולצידם אלה שפוערים עיניים לרווחה, הגפיים הקטועות או התותבות שרוקעות באדמה, מספרים לנו משהו על כל אחת מהדמויות, עוד לפני שיש שורה אחת של טקסט. לכל אחת מהן יש סיפור, וכאב, ופחדים, והן כרגע מתמודדות איתו דרך המוזיקה, הטבע, המדבר (ואולי גם דרך חומרים שצרכו).
כמה דקות לתוך הסצנה הזו, מגיעים רכבים צבאיים, וחיילים מאגפים את הרוקדים. אני כותבת בעברית, ולכן נדמה שלא צריכה להוסיף עוד. האסוציאציה הראשונה שעולה (אם לא עלתה עוד קודם), היא מסיבה אחת, שקרתה בלילה אחד עד אורו של בוקר אחד באוקטובר.
כאמור, הטקסט מאבד ממשמעותו. ואין חשיבות אם החיילים מסבירים משהו על פרוץ המלחמה, על קרב ספציפי או על הוראות חדשות. הנה הבנו. מסביב להכל – מלחמה.
ועם המנגינה הזו, מתחיל סיפור המסע של אב המחפש את בתו. לצידו, בנו הצעיר. והם מצטרפים לחבורה צעירה בדרכם למסיבה אחרת. אולי שם תימצא הבת.
הניסיון להצמד רציונלית לתסריט או לעלילה, מאבד דבר מה מחוויית הסרט, שפועל יותר מהכל על ריבוי חושים. הבאסים ממשיכים לפעום לכל אורכו. גם בדיאלוגים ובמחוללי הסיפור המתרחשים בדרך. נדמה שאין זמן נקוב, רק הידיעה שאלו זמני מלחמה. ולכל הפחות, נרמז שזו אינה תחילתה של תקופת המלחמה.
הדמויות נבנו כך שהן מייצגות כל אחת, גוון אחר של התמודדות. האב, שממשיך לחפש את בתו במדבריות דרום מרוקו (שאולי לא במקרה שמה MAR, ים בספרדית). בנו, מחזיק לאורך הסרט את התמימות, הסקרנות הכנה לחדש והמשתנה, יחד עם ההתפקדות הממושמעת והשקטה לכללים שמציב לו האב. דמותו של הילד, אסטבן, היא זו שנגררה למסע הזה בלי להבין אותו עד הסוף, מתוך ציות לערכי המשפחה, ובכל זאת לא נופלת לקלישאה של מסע התבגרות. (את הפסקה הזו, כדאי אולי לקרוא שוב אחרי הצפייה בסרט). וכן, משהו בצמד הזה מזכיר מעט את הספר "הדרך" של קורמאק מקארתי.
חמשת הצעירים, אליהם נלווים האב ובנו, הם הכוח של המרד. של התנועה. ואולי יש בכך הסתכלות כמעט אופטימית, לראות את בחירותיהם השונות, לאור כל מה שהם כבר חוו, לפני שהרכיבו את הרמקולים. וכאן חשוב לציין, שכל חמשת הדמויות גולמו בידי שחקנים לא מקצועיים, ולוהקו בסטריט-קאסטינג.
מה שכן ברור הוא, שהעולם שבראו יוצרי הסרט, הוא עולם של הישרדות, של התמודדות עם החיים כמו שאנחנו מתחילים להכיר אותם עכשיו: חיילים ששבים ומציצים מדי פעם; המדבריות שנפרשות עד איפה שהעין יכולה לראות (אולי כמו העתיד); משפחות שמתפרקות, עם סיפורים שלא מסופרים אבל נוכחים, וכאלה שנבנות, עם בחירה מחודשת; דילמות מוסריות על איך חולקים חפיסת שוקולד, עזרה הדדית, אנושיות; היד שמכבה את החדשות ברדיו; צעקה גדולה; ויותר מכל, עולם שכל מה שעצוב בו, כבר ידוע מראש ובכל זאת מפתיע.
הכל עטוף במוזיקה אלקטרונית ובאבק המדבר. פעם, מאיפה שבאתי, אולי היינו אומרים "פודרה", אבל הסרט הזה לא מנסה לכסות או לייפות כלום. הכל אפוקליפסה, אבל כלום לא חלום. ובתוך כל זה, אולי נותר רק לרקוד.
הסרט סיראט הופק בשיתוף פעולה ספרדי–צרפתי, הוא הוקרן לראשונה בפסטיבל קאן 2025 שם זכה בפרס חבר השופטים, היה מועמד לפרסים רבים וגם זכה בכמה מהם. בין היתר, השתתף בפסטיבל גויה, שם זכה בפרס הסרט הטוב ופרס הבמאי. ייצג את ספרד בתחרות האוסקר בקטגוריות הסרט הזר והפסקול.
ס
