לגשש באפלה

אני ורועי אוסורוביץ כהן, עשו רילוקיישן לברצלונה עם בתם הקטנה תוך 24 שעות, שתי מזוודות ועגלה, רגע אחרי פרוץ המלחמה. העתיקו את העסק שלהם למדינה חדשה – סדנאות וסיורי יום סנסוריים שמודרכים ע"י אנשים עיוורים.

הסיפור של אני ורועי רווי בסערות והפתעות – מהדרך שבה התחברו, דרך לידת בתם ועד לעסק שהם מקימים בימים אלו בברצלונה. בהתאמה, גם החזון העסקי שלהם גדול וסוחף. הזמנו את אני לספר לנו על הדרך שלהם – המשפחתית והעסקית, תוך כדי תנועה על הגלובוס.

"הכרתי את רועי בגיל 39, הייתה לנו שיחת טלפון מטורפת של 4 שעות, בסוף השיחה הוא אמר שהוא היה רוצה ילדים, אמרתי לו שזה לא יהיה ממני, באותה העת זה היה כבר 4 שנים שידעתי שאני לא יכולה להכנס להריון, היו טיפולים, היו רופאים, כל הבלגן. הייתי בטוחה שהוא יבריז לדייט ליום למחרת. אחרי שבוע עברנו לגור ביחד. אמר לי 'מה'כפת לך? בואי ננסה', ואני עוד נעלבתי מזה שהוא לא מקבל את כל הכאב שלי בנושא. אחרי חודשיים שני פסים כחולים.

כבר בדייט הראשון, דיברנו על איך נעבור לחו"ל ונקים עסק ונטייל בעולם. רועי חלם לפתוח חברת טיולים באירופה, כשהיה בן 16 מדריך טיולים השאיר בו חותם. הוא למד את התחום, הקים עסקים בארץ, אבל החלום הזה מעולם לא נשכח. אני כבר הייתי אחרי קריירה כתרפיסטית באמנות, בגישה אנתרופוסופית לשואלים, אבל תמיד חלמתי על דרום ספרד".

ספרי לנו איך נולד הרצון לעסוק בתחום הנגישות.

"כשרק התחלנו את הקשר רועי החליף עבודה והחליט ללכת לעבוד ב'נא לגעת', עמותה לעיוורים וחירשים ביפו, החלטה שהייתה נראית לי ביזארית כי גרנו ממש בצד השני של העיר ולקח לו שעה וחצי להגיע כל יום, השכר היה נמוך יחסית לעבודות קודמות, אבל רועי פשוט אמר שמשהו שם מרגיש לו נכון. יום אחד הוא סיפר לחבר'ה העיוורים ממסעדת החושך, על החלום שלו לפתוח חברת טיולים בחו"ל. הם ישר שאלו אם ייקח אותם לסיור בחו"ל, וברגע הזה 'נפתחה לו הצ'אקרה'. הוא התקשר אלי ואמר לי: בייבי, יש לנו ביזנס.

התחלנו לחקור את התחום, לראיין אנשים, בהתחלה חשבנו שנפתח חברה שתפיק טיולים לעיוורים ולמשפחות שלהם ביחד. הבנו שרוב הטיולים המונגשים הם מה שאנחנו קוראים להם 'טיולי מסכנות', או עמותות שהוציאו טיולים שלא הלהיבו את המשפחות של העיוורים או חברות פרטיות שגבו סכומי עתק, כפולים ומכופלים ממה שטיילן רגיל היה משלם וממש לא היו בכיוון הנכון של נגישות. מצד שני, העיוורים הרגישו שהמשפחות והחברים שלהם לא ממש מבינים מה מעניין אותם או איך אפשר להנגיש להם טיול, יש גבול כמה ימים אדם עיוור יכול להסתקרן מנסיעה בג'יפ או מללכת לראות נופים. ניסינו לחשוב כיצד לעשות טיולים שיהיו מלהיבים למשפחות וגם לעיוורים, שהמשפחות תיכנסנה לעולם של העיוורים וכל זאת מבלי שזה יעלה להן הון.

כולם תמיד שואלים אותי איך הגענו לנושא הזה, 'הרי אין לכם מישהו במשפחה'. נכון, אין לנו, אבל שנינו עם דלקות פרקים ומחלות מילדות. אני התמודדתי גם עם מחלות שלא היה ברור אם אשרוד אותן, דברים שבהחלט משנים את התפיסה על החיים". 

איך זה השפיע לדעתך על מי שאת היום?
"בגדול, אני חושבת שהודות לדרך שעברתי, אני מעזה במקומות שאחרים פחות. הקטע הזה שכולם אומרים שצריך ללמוד לחיות את הרגע – אצלי אלו החיים. זה לא שאין תוכניות לעתיד או דאגות, אבל יש הכרת תודה אפילו באבן חצץ קטנטנה וכל דבר שקורה לי בחיים אני מנסה להבין מה המשמעות שלו ואיך הוא כנראה עוד אבן במסע שלי.
אני חושבת שזה הוביל אותי להאמין בעצמי, ביכולות שלי, להבחין בין עיקר ותפל. אם לא הייתי חולה כנראה הייתי איזה עורכת דין או משהו מעונב כלשהו.

אז שנינו יודעים מה זה לחיות עם מוגבלות כלשהי, בגלל דלקת הפרקים שלי, אני לא יכולה ללכת ורועי לא יכול לשבת, זוג מוזר שכזה. אז אין לנו נכות של עיוורון אבל יש לנו נכות מסוימת, ואני מבינה שאני חווה את העולם קצת אחרת בעקבות כל מה שעברתי. ומצד שני, רק אדם רואה יכול באמת להנגיש לאדם עיוור, זו בעצם מהות העסק שלנו, שאנשים רואים ילמדו להנגיש את העולם".

אז פתחתם את העסק בארץ?

"פתחנו בארץ, ובדיוק התחילה התקופה של המחאות. היו הפגנות וחסימות כבישים וזה מאוד הקשה עלינו. לא הצלחנו אפילו להוציא סיורי פיילוט.
במקביל, הרחתי שעומדת להיות מלחמה, לא יודעת, זה היה לי ברור – ואז באמת הגיע השביעי לאוקטובר.
גרנו בתל אביב. היה לי ברור שעם תינוקת קטנה ודלקת פרקים יהיה לי קשה לרוץ לממ"ד. יום למחרת פרוץ המלחמה רועי אמר לי 'תארזי גברת'. התקשרתי לסוכנת הנסיעות והיא אמרה לי שהכרטיסים היחידים שהיא מוצאת הם למחרת לברצלונה. ברצלונה כבר הייתה לנו בתכנית לשנת 2024, יש סימן גדול מזה? ב-11.10 כבר היינו ברמבלה דה קטלוניה, אנחנו, אריא התינוקת, שתי מזוודות ועגלה".

איך התארגנתם בספרד מעכשיו לעכשיו?

"היה מאוד קשה בהתחלה. לקח לנו חודש למצוא דירה, עוברים חדרים ממלון למלון, תחושה של פליטים, לא ככה רצינו להתחיל את הדרך החדשה. בלילה הראשון, במקום לחגוג עם שמפניה, ישבנו מבועתים במרפסת חדר המלון, לא דיברנו מילה במשך 3 שעות. בסופו של דבר מצאנו דירה יפיפייה עם חדר אחד ברובע הגותי, שזה המקום שהכי אהבתי והכרתי ונתן לי תחושת ביטחון. אם היה לנו יותר זמן, בטח היינו לוקחים דירה באישמפלה, אבל מזל שנחתנו בגותי, כי בשביל העסק זה המיקום האידיאלי.

הקושי היה גם רגשי. אני אמנם תמיד רציתי לעבור לספרד, אבל במקביל גם תמיד אמרתי שכל עוד סבתא שלי בחיים – אני לא אשבור לה את הלב ולא אעבור, שכל מה שהם עשו עבור המדינה לא ילך לפח. סבא שלי הקים מפעל מפואר לרשתות לחקלאות, הסבא השני היה רואה החשבון של כל החברות הכי גדולות בארץ, אני שמחה שהם לא פה לראות כל מה שקורה בשנים האחרונות. סבתא עדיין בחיים תודה לאל. כואב לי, אבל הייתי חייבת לעבור. 

אנחנו מדברות ביום שבו קוברים את הדר גולדין, אמא שלי איבדה את בן זוגה ביום הכיפורים וניהלה עמותה של חברות של חללי צה"ל, ביניהן עדנה, ארוסתו של הדר. אני נכדה לניצולי שואה, הדברים שסבא שלי עבר כתובים בספר שלו 'משואה לעשייה'. יש לי ילדה, אני מרגישה שאני צריכה לעשות כל מה שאני יכולה בשביל להבטיח את הביטחון שלה, הפיזי והנפשי, לתת לה חיים נורמליים, שקטים ובתקווה כמה שיותר שמחים.

כשהגעתי לברצלונה מיד אחרי ה-7.10, אחד הרגשות הראשונים שממש הכו בי, היתה פשוט קנאה באנשים במטרו. הם נוסעים להם בנחת כאילו אין כל רע בעולם, ואני לעומת זאת סורקת כל אדם מכף רגל ועד ראש להבין אם הוא מחבל. 

תחשבי על זה, אם ספרדי יפנה לפסיכיאטר ויגיד שהוא מפחד שמישהו יתקוף אותו ברחוב עם סכין, הוא ישלח אותו לאשפוז.
אם ישראלי יפנה לפסיכיאטר ויגיד שהוא לא מפחד שמישהו יבוא אליו ברחוב עם סכין – יאשפזו אותו. הפרספקטיבה ממש הבהירה לי שהחיים בארץ לא נורמליים. עבורי כרגע מהמרחק, זה מרגיש כמו הרגע הזה שנופלת לך כוס מהיד, שנייה לפני שזה קורה, וכשאת כבר יודעת שזה הולך לקרות – הריאות עולות למעלה בבהלה. אז זה כזה, רק כל הזמן, והגיע קצת זמן גם לנשום, לא שזה ממש אפשרי עם המלחמה".

ובתוך המעבר המורכב הזה התחלתם להקים מחדש את העסק שלכם?

"כן. מטרת העל שלנו היא להנגיש את העולם, ממש ככה. הבנו שלארגן סיורים לאנשים עיוורים זה חשוב ויפה, אבל זה לא מה שינגיש את העולם. כדי שזה יקרה, צריך ללמד את האוכלוסייה הרואה מה זו נגישות – לא דרך הסברים משעממים ודיבורי סרק, אלא דרך החושים ובצורה חווייתית ומזמינה. 

אני לא מצפה שכל הלקוחות שלנו יהיו בהכרח אנשים שחשובה להם נגישות או אנשים עיוורים, אלא כאלה שרוצים לחוות חוויה אחרת ושונה, דרך החושים שלהם, ללכת בעיניים עצומות ואולי על הדרך, ילמדו משהו חדש שלא הכירו. אנחנו חיים בעולם שסובב כולו סביב מה שאנחנו רואים. ככה אנחנו מודדים את עצמנו, דרך חוש אחד בלבד. הביטחון העצמי, הערך, התחושה שלי – הכול עובר דרך האינסטוש. 

אלה סיורים שלא מצלמים בהם, נכון חדשני? חוויה ללא סלפי. לא שאסור, אבל כמה פעמים יצא לך בשנה האחרונה להסתובב ברחוב בלי להוציא את הטלפון במשך שעה וחצי? אל דאגה, אנחנו עושים תמונה בסוף עם המדריך ושולחים ללקוחות, אם הם רוצים כמובן. 

הסיורים והסדנאות עוזרים לאנשים לסמוך על הגוף שלהם ולהכיר את עצמם בדרך אחרת, בנוסף גם  לסמוך אחד על השני. בכל הסיורים והסדנאות האנשים הרואים, מסתובבים עם כיסויי עיניים, זו לא חובה כמובן וזה לסירוגין, אבל זה מה שמחבר לחוויה. כל הסיורים שאנחנו עושים הם בהדרכת אנשים עיוורים ולקויי ראייה, יש המון סוגים של לקויות ראייה. אחת המטרות שלנו היא גם לייצר מקומות עבודה לאנשים עיוורים, מקומות עבודה ראויים ומעניינים. לכן הקמנו חברה ולא עמותה, אנחנו רוצים לתת השראה גם לחברות אחרות, להראות להן שאם אדם עיוור יכול להדריך סיור, מעניין מה הוא עוד יכול לעשות.

יש לנו מדריך גולש גלים תחרותי, אחד שרץ מרתון ואחר שעושה אקסלים כמו שאני לא אצליח לעולם. גם כשאני יושבת בספה, אני לא יכולה לדמיין את עצמי עושה, אף אחד מהדברים האלה".

ספרי לנו על אתגרי הדרך בהקמת העסק מחדש בברצלונה.

"האתגרים היו, ועדיין, רבים. היינו בלי ספרדית, יש חוקים שכמובן לא הכרנו ולקח המון זמן ללמוד את הדברים. כמעסיקים, יש סוגים שונים של חוזי העסקה, יש הסכמים קיבוציים מוזרים, כל ההליך של פתיחת חברה שונה ממה שהכרנו.

האתגר הגדול ביותר היה בניית הצוות. היינו צריכים לאתר עיוורים שמעניין אותם להיות מדריכים ושיש להם גם את הכישורים לזה. בשלב הראשוני לא היה לנו שום ידע לגבי ברצלונה, עשינו עבודת מחקר רצינית, סיורים רגילים לא יכולים לעזור כי זו בניית מסלול שונה לחלוטין מסיור רגיל. התייעצנו, חקרנו מלא, רועי הכין מסמכים באורך הגלות. היינו צריכים ללמוד גם איך לעבוד עם עיוורים כמעסיקים, לכי תסבירי לחסטור שלך למה העובד מתקשה להמציא לו תמונה של ה-NIE שלו למשל. ממש פתחנו סוג של בית-ספר להדרכה, למדריכים לעיוורים. בינתיים הצלחנו לבנות צוות מיוחד, ממש משפחה, הצורך שלהם בהקשבה, בטחון ומישהו לסמוך עליו גדול יותר, לכן החיבור האישי גדול יותר. זה לקח הרבה זמן, אבל אנחנו כל כך שמחים עם מי שאיתנו".

אז מה בעצם קורה בסיורים?

"מגיעים, מתחלקים לזוגות כך שכל פעם מישהו אחר עוטה את המסכה שלו וכך מוליכים אחד את השני ברחבי העיר, המדריך העיוור / לקוי הראייה עושה הכל, הוא מספר את הסיפורים, אומר במה לגעת, מסביר, מספר בדיחות, מגיש כל מיני מיניאטורות שיצרתי, או מונומנטים שאספנו במיוחד שקשורים כמובן לאזור שבו אנחנו מסתובבים. בין השאר הייתי אסיסטנטית לתפאורנית של 'הבימה' כשהייתי צעירה, אין מקצוע שמלמד פונקציונליות יותר מהמקצוע הזה. במהלך הסיורים כל פעם יש עצירה, אבל לא כדי לראות, כדי לחוש! בכל סיור כל החושים פועלים, אלה שאת מכירה וגם אלה שלא, כן, סביר להניח שיש כאלה. זו חוויה חושית אחרת. נכון להיום הסיורים הם בספרדית ובאנגלית, ואנחנו מתכוונים לגייס מדריכים בשפות נוספות. כמו שרועי אומר, גם חוסר שפה זו נכות ואנחנו ממציאים שפה חדשה לנגישות ולתיירות, בקרוב יהיה לנו בחור עיוור מישראל שיעביר בעברית או בערבית, אנחנו עובדים על זה".

אתם רואים את זה כחלופה לסיורים התיירותיים שמתקיימים בעיר?

"לא ממש. אנשים יכולים לקחת סיור ברובע הגותי עם חברה אחת וגם איתנו וזו תהיה חוויה שונה לגמרי".

ויש עוד מיזמים באותו הסגנון בברצלונה? או בספרד?

"אנחנו יודעים שהיתה מסעדה בברצלונה עם קונספט של כיסוי עיניים, אבל היא נסגרה ואחד הבעלים שלה הוא בחור עיוור שעכשיו מדריך אצלנו. בנוסף יש מוזיאון שיש בו חלק קטנטן בחשכה, אבל לא בהדרכת עיוורים. באופן כללי, גם בספרד ובכלל בעולם, אנחנו לא מכירים עוד מיזמים מהסוג שלנו, וחיפשנו…. יש עמותות שמאפשרות לאנשים לחוות את החוויה של הליכה כעיוורים, אבל לא מצאנו מיזם כמו שלנו, שבא עם אמירה כחברה שעוסקת רק בזה ועוד עם חוויה כיפית וייחודית שמתאימה לעיוורים, לרואים וגם לילדים, כמו למשל הסיור שלנו בפארק סיוטאדלה, או סדנאות שמותאמות לבתי ספר".

איך משפיעה עובדת היותכם ישראלים?

"הייתה לנו עובדת מוסלמית ממרוקו, עיוורת, כשהכרנו אותה היא הייתה בדיכאון ותוך כדי העבודה איתנו היא ממש פרחה, כנראה העלה לה את הביטחון, שמחנו על כך מאוד. באיזשהו שלב הרגשנו אותה מתרופפת, עד שהחליטה לעזוב. הסתבר לנו אחר כך שהיא דיברה עלינו לא יפה בהקשר לזה שאנחנו יהודים והפיצה כל מיני פוסטים פרו פלסטין בפייסבוק שלה. מעבר לזה לא הרגשנו שום קושי בהיבט הזה, להיפך, אני מרגישה שהמקומיים מאוד פרו ישראל או יהודים באופן כללי. אני לא שופטת אדם אם הוא נולד לדת מסוימת, אני שופטת את מה שהוא עושה עם זה ושמחה שהיא בחרה לעזוב, אם אלה הפעולות שלה.

בימים אלו אנחנו נמצאים בשלבי ההשקה של המיזם לקהל הרחב, ואני מרגישה שזה לא במקרה שזה קורה ביחד עם סיום המלחמה. היה לי קשה לחגוג הצלחה או השקה כשיש עדיין אנשים בעזה. לפעמים אני ממש מרגישה כמו אשת לוט, מתבוננת לאחור, המלח מגיע מהדמעות על הלחי ואני ממש קופאת כמו אבן, מרוב הצער והדאגה".

איזה פידבקים קיבלתם עד כה?

"קיבלנו פידבקים מדהימים, יש לי תמיד דמעות בעיניים כשאני מספרת. אנשים ממש מופתעים מזה שאדם עיוור יכול להדריך אותם!

היתה מישהי שאמרה לי בסוף הסיור, אחרי שנגעה במיליון דברים, שחלק מהקירות שנגעה בהם הרגישו לה באצבעות מעופשים ושהיא רצתה לנקות ידיים (אנחנו נותנים לנקות ידיים לפני שמכניסים משהו לפה, לא לדאוג). היא הבינה שעבור עיוורים הידיים הן עיניים. היא ממש יצאה בהצהרה שמעכשיו כל פעם שתפגש עם עיוור היא תנקה יותר, אפילו את הקירות. זה להבין איך בנאדם אחר חווה את העולם. זה כאילו דבר קטנטן, אבל היי, אני את שלי עשיתי. 

והכי מרגש זה לשמוע מה העיוורים אומרים. אחד הבחורים שרועי עבד איתם בארץ הגיע לביקור, אחרי הסיור הראשון נפגשנו והוא אמר לי 'אני מרגיש שהיום למשך שעה וחצי חזרה לי הראייה', יש יותר מרגש מזה?

יש לנו עובדים שגדלו באל בורן, אחת השכונות שאנחנו עושים בהן סיורים, הם ה'רואים' של הסיור, חבר'ה שבתור ילדים הלכו ברחובות האלה יום יום לבית הספר והם בעצמם הופתעו מכל הידע שהיה סביבם כל החיים ולא שמו לב אליו מעולם. זה מרגש שחידשנו אפילו להם".

מה המחשבות העסקיות שלכם לעתיד?

"וואו, המון! המטרה שלנו זה להתפרש לכמה מדינות. לעשות סיורים וסדנאות סנסוריים לחברות, לילדים, למשפחות, להעביר הרצאות, אולי לכתוב ספר, יש לנו עוד איזה רעיון מאוד גדול בתחום, אבל כמו שסבתא שלי אומרת 'אני לא אומרת הופ לפני שקפצתי' ובגדול, להנגיש את העולם".

מה תציעו לישראלים שנמצאים בימים אלו בתהליכי מעבר לספרד, או למי שחושבים לפתוח כאן עסק חדש?

"לגבי עסק – דבר ראשון להתייעץ עם יועץ מס בינלאומי בארץ שסומכים עליו וגם עם מישהו שהעביר עסק בין מדינות.

לגבי מעבר באופן כללי – כמי שעברה מהרגע להרגע ללא הכנה מוקדמת, אני ממליצה להבין מה זה אומר, כמה קשה או קל למצוא דירה, בית ספר לילדים, להבין היבטים רפואיים, הכל פה שונה. ללמוד את התרבות שאליה מגיעים, לכבד אותה, לשמוח בה ולהיות עם ראש פתוח. אם היה לי זמן הייתי כותבת ספר של כל השאלות שצריך לשאול לפני מעבר. כולם אומרים לי ש-3 השנים הראשונות הן הכי קשות, עברנו בינתיים שתיים. ואולי גם לא כדאי לעשות את הכל מיד על ההתחלה כמונו, אבל אנחנו שני מטורללים. 

לגבי ברצלונה ספציפית, החיים כל כך שמחים וצבעוניים, מלאים בחגיגות ואוכל נפלא, אפשר למצוא כאן שמחת חיים. ודרך אגב, היא גם אחת הערים הכי נגישות בעולם".

לפרטים נוספים על הסיורים והסדנאות של אני ורועי בברצלונה: e-vertravel.com