אורחת המדור שלנו היום, הצלמת ליזה פייטל.
בארץ היא ניהלה מסגרת בתחום בריאות הנפש, אחראית הכשרות מקצועיות לצוות טיפולי.
לצד זה, עוסקת בצילום במשך 15 שנה – צילומי תדמית, משפחות והופעות, ואף העבירה סדנאות צילום בסמארטפון.
ואז הגיע רילוקיישן. ספונטני, לא מתוכנן, היישר למדריד, עם בן הזוג, פעוט בן 4 ותינוק והרבה שאלות פתוחות.
תשעה חודשים אחרי, ליזה מספרת על תקופה שהיא גם חל״ד וגם התחלה חדשה: מסע של גילוי, השראה ורוגע, שבו היא לומדת לראות את היומיום, את הרחובות, את האור, ואת ינאי – דרך עדשה אחרת וכמובן ממשיכה לעסוק בצילום, רק שהפעם, כאן במדריד.
אחרי הלידה של בני הבכור, ארי, חיפשתי קבוצה. מקום שבו אוכל להרגיש מובנת. מקום שבו אפשר לומר: “לא ישנתי דקה הלילה” ולקבל מבט חומל של מי שהייתה שם בדיוק אתמול.
לאחר לידתו של בני השני ינאי, רציתי שוב.
אז פתחתי קבוצה “יולדות ספטמבר”.
תוך שבועיים הצטרפו מעל 200 נשים מרמת גן וגבעתיים, כל אחת מאיתנו חיפשה חברה לקפה אחרי עוד לילה ללא שינה או אוזן קשבת לשיחה על הקקי-גב שתפס אותה הבוקר.
כשינאי היה בן שלושה חודשים עברנו למדריד. הפעם אני לא רק בחל״ד, אלא גם ברילוקיישן.
רציתי שוב קבוצה, הפעם של ישראליות בחופשת לידה. וכיון שלא מצאתי, יצרתי אחת.
התחלנו בקטן – מפגש בבית קפה עם שלוש אמהות ושלוש תינוקות. לכל אחת סיפור חיים אחר, תקופת זמן שונה בעיר. אבל היה לנו חוט מקשר אחד: כולנו אמהות בחל״ד ברילוקיישן. כולנו זקוקות לאותה שפה, לאותה הבנה שבאה בלי מילים. מספיק להגיד “יאללה, קפה?” והכל ברור.
בהמשך עברנו להיפגש בפארק רטירו (Parque de El Retiro), היפה והמרשים במרכז העיר.
בכל סוף שבוע הייתי שולחת סקר קטן בקבוצה – מתי נפגשות?
בימים חמים מדי או גשומים התכנסנו בבית של אחת מאיתנו. וכשהתינוקות גדלו עברנו למפגש בג׳ימבורי.
הקבוצה גדלה, והילדים גדלו גם, חלקם נכנסו לגן, תינוקות אחרים הצטרפו. לאט לאט נבנה פסיפס אנושי של אמהות ישראליות במדריד. כל אחת עם המסע שלה, אבל כולנו חולקות את אותם רגעים של עייפות, צחוק וגם תחושת בית – רחוק מהבית.
בנוסף למפגשים הקבועים, הקבוצה שלנו מצאה לעצמה מקום חדש ומרגש – סיורים בעיר שאנחנו עדיין לא מכירות. חלק מהדברים שאנחנו עושות יחד הוא להכיר את מדריד, את התרבות המקומית ואת השפה. התינוקות הפכו לחלק בלתי נפרד מהביקורים במוזיאונים ובתערוכות. כך אנחנו לא רק יוצרות קהילה ותמיכה, אלא גם מגלות את העיר דרך עיניים אחרות, עם התלהבות וסקרנות שמתעצמת כשעושים זאת יחד.
ברילוקיישן, ובמיוחד אחרי לידה, הצורך בקהילה גדל אפילו יותר. עבורי, זה מקום שבו אני יכולה להיות פשוט אמא – בעברית, עם הומור ישראלי ועם עיניים שרואות ומבינות.
מה שהתחיל בקפה קטן בין שלוש נשים במדריד, הפך עם הזמן למעגל חם של עשרות אמהות ותינוקות. קבוצה שמזכירה לי, שלא משנה היכן אני נמצאת בעולם – תמיד אפשר ליצור בית.
לכל אמא יש את המסע האישי שלה, אבל אף אחת לא צריכה לעבור אותו לבד. לפעמים כל מה שצריך זו אישה אחת שתגיד “בואי ניפגש”, כדי להפוך את הימים המתישים של החל״ד למסע משותף, מלא כוח, חיבוק וחברות.
וגם אם את רחוקה מהמשפחה, מהשפה, מהחברות – תזכרי שאת לא לבד. את יכולה לבנות לעצמך קהילה, למצוא את הקול שלך, ולגלות שגם רחוק מהבית, אפשר להרגיש בבית.
לאינסטגרם של ליזה, כאן.
תגובה אחת
מעוררת השראה.
תודה על השיתוף