כל ריאיון, כל טקסט, תמיד מחפשים תמה. בשיחה עם אלה יונגמן, 72, כיום חיה ומנהלת חווה על שפת האברו בטראגונה, המילים נולדות מעצמן, בלי שאצטרך להתערב, והתמה עולה מהן באופן טבעי, ללא מאמץ: מקום.
מן המקום הנוכחי, חווה חקלאית מקיימת ומפוארת, אותה בנתה בשבע השנים האחרונות עם ילדיה, אנחנו חוזרות אחורה.
ירושלים.
"אני ילידת ירושלים, את מירב שנותיי חייתי בארץ. משפחתי משלבת מזרח ומערב, אימא ממוצא ספרדי. הם היגרו לסוריה, ומשם לפני דורות רבים לירושלים. אבי מפולין. אני מציינת זאת כי יש לזה משמעות רבה בחיי. זה חיבור בין־תרבותי מטורף. כילדה אלו פשוט החיים, וכשאת גדלה את מבינה עד כמה זה מיוחד".
כשאלה צריכה לתאר את אותה ירושלים ואת חיי אמה הצעירה, היא לוקחת כמשל את הסדרה המבוססת על הספר: “מלכת היופי של ירושלים". “אלו היו בדיוק החיים של אימי. היא נולדה למשפחה מאוד שורשית, דתית וירושלמית, משפחת רבנים, שמונה ילדים, בהם ארבעה בנים וארבע בנות. הבנים כולם דתיים, הבנות כולן נשאו לבני אשכנז והפכו לחילוניות גמורות. אימא שלי נאבקה על להיות אחות והצליחה. המשפחה כולה גרה בדירת שני חדרים בנחלאות, היה ברור שאין זמן ללימודים, אז בבוקר היא עבדה כתופרת אצל נשות המנדט, כמו בסדרה, ובערב מימנה לעצמה לימודים. וכך החלה מלהיות אחות מעשית, לאחות מפקחת".
במסגרת עבודתה כאחות נפגשו הוריה: אביה היה קצין קרבי שנפצע במלחמה, אמה האחות הרחמנייה. סיפור אהבתם לא היה מקובל על המשפחות, אבל הם נאבקו עליו. כך נחרטה ירושלים באלה כשורש ממנו היא צמחה. העיר של הסבים האהובים, העיר של החופשים, העיר שאליה כמהים.
באר שבע, עומר.
"כשהייתי ילדה עברנו לגור בבאר שבע, ומשם עברנו לעומר. היינו בין הבתים הראשונים בעומר, כשהמקום עוד היה מושב עזוב ליד באר שבע. אבי חיפש ומצא עבודה במפעלי ים המלח, ורצה בית עם פיסת אדמה. את הבית בנינו במו ידינו, שם כנראה התגבש הבסיס להרבה מההחלטות בחיים שלי.
תסבירי.
"יום אחד אבי אמר לי: או.קיי, אנחנו הולכים לתכנן את הבית. הייתי ילדה, ואמרתי לו מה זאת אומרת, אנחנו לא יודעים איך. הוא ענה לי: נכון, אבל אנחנו רוצים בית, אז בואי נעשה את זה. יחד ישבנו ושרטטנו שרטוטים. הוא היה אדם מאוד מעניין, שאגר ידע רב מקריאה ושמיעה. מבחינתו זה היה פשוט פרויקט — בית עם הילדים שלו, אז עשינו את זה והקמנו בית. אלו היו שנים כל כך שונות. למעשה, השכנים היחידים שהיו לנו עד שהוקמה האוניברסיטה בבאר שבע ובנתה עבור סגל המורים בתים בעומר, היו הבדווים. חיינו בשכנות מופלאה במדבר, וזכינו בחוויות ילדות נדירות. המשחקים ושעות הפנאי היו רעיית עיזים, רכיבה על חמורים והיכרות עם תרבויות שונות ומרתקות. לאט לאט עומר הפכה ליישוב מבוסס בעל אפיון שונה לחלוטין".
מגיל 4 עד לסוף שירותה הצבאי התגוררה אלה בדרום, שם הייתה פרנסת הוריה, עם נסיעות בכל הזדמנות וחג לירושלים, שם היה הלב, והוריה תמיד קיוו לחזור אליה.
"אז איך שסיימתי את הצבא חשבתי שהגיע הזמן לחזור לירושלים. נרשמתי ללימודי עיצוב סביבתי ותעשייתי בבצלאל, והתקבלתי. באותה תקופה הכרתי את מי שיהיה לימים בן הזוג שלי ואב ילדיי. התחלנו כשותפים לדירה והפכנו לזוג. הוא היה עולה חדש מארגנטינה, ודרכו נחשפתי לתרבויות שונות.
הרצון לראות עולם היה משותף לשנינו, ויצאנו לדרך".
חו"ל.
"שנינו רצינו להרחיב אופקים. אני רציתי לצאת מהכאב הנורא שסחבתי אחרי יום כיפור. אני לא ארחיב על החוויות שחוויתי שם. לי היה ברור שאני רוצה ללמוד משהו, לחוות משהו משמעותי, ושלשם כך עליי להכיר אנשים ממקומות אחרים. לא הבנתי כמה הייתי בפוסט־טראומה. ברגע שסיימתי את הלימודים יצאנו לטיול של ארבע שנים ברחבי העולם. לא ידענו איך נעשה את זה וכמה זמן נטייל, רק שרצינו לצאת.
הטיול שלנו חולק לשני נושאים: פסטיבלים של תיאטרון (תחום העיסוק של בן זוגי) והחלק השני, שעניין אותי, היה אדריכלות ומלאכות מסורתיות: טווייה, צביעה טבעית ואריגה. כך ניהלנו את הזמן בין מועדי הפסטיבלים לבין מלאכות מסורתיות.
התפרנסנו מכל מיני דברים – ניקיון חלונות, קטיף תפוחים – עד שלפבלו (בן הזוג) הייתה הצגת יחיד, והתחלנו להריץ אותה ולהתפרנס מזה: הצגה, ואז כמה חודשי טיול. בשלב מסוים החלטנו לנסוע לארגנטינה להכיר את משפחתו, ומשם המשכנו למחוזות אחרים בדרום ומרכז אמריקה, שם המלאכות המסורתיות עדיין חיות ונושמות, ואני למדתי ספרדית".
כשחזרו לארץ חיו מספר שנים באזור ירושלים עד שקבעו את בית הקבע שלהם.
מצפה אבירים.
במצפה אבירים שבגליל הקימה אלה עם בן זוגה את הבית, את הצימרים התיירותיים, את החלום. “כשחיינו בגליל עבדתי בתכנון פרויקטים תיירותיים. הנוף היה מדהים, המדינה נתנה הטבות, והרבה אנשים עסקו בתיירות. תכננתי הרבה כפרי נופש, בתים פרטיים ופרויקטים קהילתיים. אני מתכננת מסוג קצת שונה, אני אוהבת להיות בכל התהליך, בשטח, לא להגיע לסוף התהליך ולא להבין איך הגענו לשם. בפיתוח תיירות בעכו הייתי אחראית על הפיתוח בקרב המקומיים, כשנושא התיירות בחברה הערבית עוד בכלל לא היה מדובר, במיוחד בקרב נשים מוסלמיות".
אבל הצפון, בכל הדרו, גם גבה את המחיר. המצב הביטחוני היה חלק ממנת חלקם של חיי ארבעת ילדיה, היום בגילאי 29–42, ואחד אחרי השני הם החלו לעזוב את ישראל.
אלדובר, טראגונה. (Aldover, Tarragona)
אז כשמחצית מילדיה בדרום אירופה, אחד עוד בארץ ואחר באוסטרליה, הם יצאו למסע לחיפוש אחר אדמה למשפחה. הם יצאו עם רשימת חוות — או פינקס (finca) בעגה המקומית — לראות. היה עוד אחד אחרון ברשימה.
זו הייתה פינקה בת 250 שנה על שפת נהר האברו. הפוטנציאל והחזון היה ברור: חווה חקלאית ותיירותית שתייצר מזון, אנרגיה ופרנסה.
אבל חלומות לוקח זמן להגשים. שבע שנים עברו עד היכולת להיכנס בשערי המקום.
"היום אני יכולה לומר שאנחנו משק אורגני לחלוטין… אחרי שנתיים אנחנו אוכלים הכול מהגינה".
אז באמת איך זה הפך להגירה?
"כשאת מגיעה למקום שבו את יכולה לחיות בשקט, הנפש מבקשת להישאר… אני רוצה לחיות בלי מלחמה".
ומה עכשיו?
"אני רוצה להמשיך לעזור לאנשים להגשים חלומות, כמו שאני הגשמתי".
סיבוב בחווה מוכיח את דבריה – היכולת ליצור, ולהמשיך להגשים חלומות.
בית. החוט ששוזר הכל
מהעיצוב, מהצבעים, מהדיוק בה נבחרה כל מרצפת, ניתן לראות את תפיסת העולם של אלה כאדריכלית. לדעת, בתוך כל מסעותיה, איך היא מבינה את בניית הבית, ואיך מצאה שהמסלול הזה, הוא ייעודה.
"כשהייתי בת עשרים שאלתי את עצמי מה אני יכולה לעשות, מהם הכישורים שלי. ידעתי שאני רוצה משהו עם משמעות ברורה, שאשמח בו. משמעות הייתה רוח התקופה כשנולדתי. הוריי תמיד הנחו אותי לשם. היה ברור שיש לעשות מה שניתן בכדי שהמדינה תפרח ותגדל, ושכל אחד צריך לתרום את חלקו.
כך בחרתי בלימודים בבצלאל. הרגשתי שכאדריכלית, אגע בחייהם של הרבה אנשים, בנושא מרכזי בחייהם. הבית, המקום ממנו מתפתחים. כשנסעתי ברחבי העולם, לרוב הרחק מהתרבות המערבית, ראיתי הרבה מאוד בתים, החל מערסל בג’ונגל לבקתות בוץ. הרוב היה מחומרים מקומיים. בכל מקום האדם עצב את המרחב בו הוא חי מהחומרים שעטפו אותו. אלו היו שיעורים לחיים, שבלימודים שלי חסרו.
הסתובבתי וגיליתי את האדריכלות האורגנית, שמתייחסת לסובב, לתרבות. והבנתי שאני רוצה לתכנן באופן אחר. כשעברתי לגליל אזרתי אומץ לעשות זאת. ראיתי בכך משימה של ממש. עבורי המרחב של הבית והאנשים, חד הם, והמשימה שלי היא לפצח כיצד ליצור עבור כל אחד את התכנית המתאימה לו. זה מאתגר, ומתגמל. ברחבי הגליל תכננתי לפחות שלושים בתים, וכעת, עשורים אחרי, אני רואה את שמחתם במרחב שצמח. העבודה היא תמיד עשייה משותפת, מושתתת הקשבה לצרכים.
כשהגעתי לאלדובר, הייתי צריכה ללמוד הכל מחדש כדי לעשות זאת. ללמוד את הסגנון המקומי, את החומרים הספציפיים פה, כמו עץ. התמחיתי בתחום, עד שהגעתי היום לתחושה שאני מבינה את השפה התכנונית כאן״.
עם כל התכנון, לא חשבת שכאן יהיה ביתך.
אלה מפתיעה.
"דווקא כן. כשהייתי בת 25, בטיולי עם בן זוגי, טיילנו עם Xesco Boix, זמר קטלאני מפורסם, נסענו ממקום למקום עם ההצגה שלנו, בין חגיגות הפיאסטה מז’ור, ויום אחד הגענו לחווה, פינקה. כשראיתי אותה פרצתי בבכי. ולא ידעתי למה, אבל אמרתי לו שהגעתי הביתה".
והיא הגיעה.
לאתר של החווה, ליצירת קשר: כאן.
למיקום החווה: כאן.
