שבוע הספר בברצלונה: עומרי גינזבורג תושב העיר יחתום על ספריו העוסקים בפוסט טראומה ממלחמת לבנון השנייה, והאיואסקה כדרך החוצה ממנה.
בשנת 2017 יצא עמרי גינזבורג, אז בן 33, לטיול ברחבי הארץ. חודש ימים הוא טייל, ואז גמלה בלבו ההחלטה להחליף דירות עם חבר בברצלונה ולהתיישב לכתוב ספר, שיגולל את סיפור פוסט הטראומה האישית שלו ממלחמת לבנון השנייה. הוא התיישב בדירה בברצלונה מול יומן זכרונותיו. כשהכיר בטינדר ספרדייה ברזילאית, שלימים הפכה בת זוגו למשך חמש שנים, הוא נשאר. הוא כתב שני ספרים: הראשון ספר זכרונות על גילוי הפוסט טראומה ומשמעותה; והשני על חוויית האיואסקה, וכיצד שחררה אותו ממנה.
הספר הראשון פורסם בעברית, אנגלית וקטלאנית. הספרדית בדרך. השני יצא בעברית ואנגלית, ומחכה לרגע שיגיעו השפות המקומיות.
הספרים זמינים באמזון ספרד, אך בשבוע הקרוב, במסגרת סן ג’ורדי ושבוע הספר בקטלוניה, תוכלו למצוא אותם בדוכן הספרים של CIB, רמבלה קטלוניה 100 ואף לקבל הקדשה אישית. זו גם הזדמנות לחלוק עם חברים קטלאנים משהו, שינגיש פיסת מציאות מהמקום ממנו אנחנו באים.
המלחמה נגמרת, הפוסט טראומה מזדחלת
הפוסט טראומה אצל גינזבורג, אולי כמו אצל רבים אחרים, לא הגיעה מיד, היא התגלתה עם הזמן.
“אני זוכר את הרגע הזה שנגמרה המלחמה, סוף קיץ 2006, אנחנו חוצים את הגדר חזרה, הטנק נוסע, אני מסתכל על הגוף שלי, שלם, ואומר לעצמי 'איזה מזל שלא נפגעתי, איזה מזל שלא נפגעתי'. במהלך המלחמה, ירו על מישהו לידי בפנים, מהצד השני עף נ"ט. כל רגע יש תחושה שזה יכול להיות אני. זה סתם מזל שלא נפצעתי, שיצאתי".
כמה חודשים אחרי אותו יום הוא השתחרר מהצבא, למסלול החיים הרגיל, טיול אחרי צבא, לימודי תואר ראשון. לאט לאט החלו לצוץ הסימנים.
"בזמנו לא ידעתי מה זה אומר בכלל. אבל כשקראו לי למילואים, התמלאתי פחד. וניסיתי למצוא תירוצים, לא יכולתי לומר שאני מפחד. פעם זה היה אירוע משפחתי, פעם אחרת מבחן. ואז הייתה פעם שכבר לא היו תירוצים אליה, זה סך הכל הייתה תעסוקה מבצעית, אבל אז החלו הסיוטים בלילה, התעוררויות לא מוסברות. תחושה שמישהו בחדר מנסה להרוג אותי, התקפי עצבים לא מוסברים מדברים זניחים במהלך היום".
אנשים חושבים שכך נגמר הסיפור שלי, ושאני תקוע עם הסיוטים האלה לנצח. לא יכולתי להשאיר את זה ככה, אני רוצה שידעו שקיימת דרך להקלה. אסור להיכנע.
מנגנוני ההדחקה הלכו ונחלשו. “עברתי לילות רצופים בלי לישון, לא יכולתי ללכת ללימודים יותר, התעסוקה המבצעית הלכה והתקרבה, וכבר לא היה לי שום תירוץ איך לומר לא. חוויתי התקף חרדה רציני, ואז פניתי לטיפול פסיכולוגי. שם, אחד הדברים שעלה היה יומן שכתבתי ממש אחרי המלחמה, כשיצאנו מלבנון, עד היום אני לא יודע להסביר את זה, אבל ישבתי וכתבתי יומן שמספר מה קרה כל יום שם. הבאתי את היומן לטיפול, ואחד הדברים שעלו זה הייחודיות של הטקסט, זה היומיומיות שלו. לא הירואיות, אלא השאלה מה לעזאזל אנחנו עושים כאן. שם עלה הרעיון לספר את הסיפור, משהו שלא ממוקד במלחמה, אלא במה שקורה אחריה. על הפער בין התדמית שהגבר הישראלי מחויב לה, הלוחם שצריך לחזור הביתה ולומר עשינו מה שצריך, אל מול מה שהרגשתי בפנים, הפחד ללכת למילואים, הסיוטים בלילה, הקונפליקט בין הדימוי למציאות".
ההוא שבחוץ, וההוא שבפנים
הקונפליקט בין שתי הדמויות: החייל מלא המוטיבציה, והאזרח שנקרא למילואים וקורס, ומגלה את הפוסט טראומה של עצמו, הולך למשרד ההייטק בבוקר עם מסיכה שקורסת בלילה; מוצא ביטוי ביומן הזכרונות המתואר בספרו הראשון של גינזבורג: “ההוא שם בחוץ".
"זו הרגשה של חיים כפולים. בבוקר אני עובד, החיים הרגילים, ואני צריך לומר שהכל בסדר ולהתנהג כאדם רגיל, ואז בלילה הכל צף. חשוב להבין – בפוסט טראומה התחושה היא של אפקט החוויה מחדש של הכל, זה לא זיכרון, זו תחושה שזה קורה עכשיו, כרגע אני בלבנון, ואין דרך להפריד. וההרגשה הזו הולכת איתך".
"וחשוב לי לומר, אולי זה לא יובן, אבל מתוך הסביבה והחברה שגדלתי, באמת האמנתי בכל מה שעשיתי, אז הקונפליקט בין הרגשות, מאוד גדול".
להיות בספרד סייע לכתיבת הספר?
"זה אפשר לי לקבל נקודת מבט שונה על הארץ, להתבונן על הדברים מזווית אחרת. זה פגש אותי הכי הרבה, כשהייתי צריך להסביר דברים לבת הזוג שלי, ששאלה אותי שאלות כמו למה היית צריך ללכת לצבא. להסביר דברים למי שלא גדל בעולם שלנו, עזר לי לראות את הדברים אחרת. ספרד גם אפשרה לי סביבה בלי טריגרים. בארץ תמיד היה טריגר: מבצע צבאי, אזעקה, טילים, תמיד היה משהו. ספרד נתנה לי את האפשרות להתרחק, לעבוד על הטקסטים ממקום בטוח, מתרבות אחרת".
*
האיואסקה והשחרור מהטראומה
הספר הראשון התקבל באהבה, מאות תגובות מזרים וקרובים, עם פוסט טראומה, מודחקת או גלויה, שלהם או של יקיריהם. ואז הגיע זמנו של הספר השני: "מי אתה רוצה להיות?".
"הספר השני נכתב אחרי תקופה קשה שעברתי בברצלונה. באופן כללי, פוסט-טראומטיים נוטים לחוות רגשות בצורה קיצונית, וכל אירוע קטן בחיים יכול להוציא מאיזון לכמה ימים או לתקופה ארוכה. באותה תקופה עברתי שני אירועים גדולים שדרדרו מאוד את המצב שלי – הזוגיות שלי הסתיימה וכמה חודשים לאחר מכן, אבא שלי נפטר. כתוצאה מכך הרגשתי לגמרי אבוד בעולם ומהר מאוד שקעתי לדכאון עמוק.
לאחר כמה חודשי דכאון החליט להשתתף בטקס איוואסקה שאפשר לו להתחבר מחדש אל הרגש שנחסם, להשתחרר מהטראומה.
"היית לי חוויה מאוד משמעותית שקשה לסכם במשפט. אבל אם לנסות לסכם, אז זו הייתה חוויה של לידה מחדש בספרד, שחרור מהעבר והתמקדות בעתיד. כאילו השארתי את הדכאון שם וחזרתי הבייתה בלעדיו. החוויה הייתה כל כך עוצמתית שבעקבותה כתבתי את הספר השני – מי אתה רוצה להיות?""
בפתח הספר עמרי כותב: "אנשים שקראו את "ההוא שם בחוץ" חושבים שכך נגמר הסיפור שלי, ושאני תקוע עם הסיוטים האלה לנצח. לא יכולתי להשאיר את זה ככה, אני רוצה שידעו שקיימת דרך להקלה. אסור להיכנע.
אני מאמין שלכל אחד ואחת קיים איזשהו מסע לריפוי או לפחות לשיפור משמעותי. עבורי, המסע הזה כלל שמונה שנים של טיפול, חוויות עם חומרים משני תודעה שלא תמיד היו נעימות, ולידה מחדש עם איוואסקה. זה אומנם לא מתכון לשחרור מפוסט־טראומה, אבל מה שעברתי וחוויתי עשוי לתת לאחרים מוטיבציה להמשיך ולחפש".
הספר מתחיל מאתגר שמציבה אייסי, בחורה בה גינזבורג מתאהב – לא להיות בקשר שלושים יום ולראות האם אהבתם שורדת. הוא לוקח את האתגר ויוצא לטרק בצפון ספרד, ובינתיים, כותב לה את סיפור השחרור מהטראומה.
"בספר הראשון יצאתי מהארון של הפוסט טראומה, עבדתי עליו במשך חמש שנים. בספר השני ידעתי מה אכתוב, וסיימתי את הכתיבה בתוך שבועיים. בספר השני היה לי חשוב לתת תקווה להרבה אנשים שעומדים לחוות את מה שאני חוויתי בהתמודדות עם הפוסט טראומה. בער לי לספר אותו, במיוחד אחרי השביעי באוקטובר, כשמדברים על מאות אלפי מתמודדים חדשים".
אתה חושב שיכולת לעבור את תהליך השחרור מפוסט טראומה בארץ?
"בארץ לא יכולתי לעבור את התהליך של לראות את הדברים ממקום שונה, לשחרר את הדריכות. כל יום היה פחד שמחר תתחיל מלחמה. כמו שגם מלחמת לבנון החלה פתאום. אני לא חושב שממצב של דריכות הייתי יכול להשתחרר ולהתקרב להחלמה. לא הצלחתי להגיע לשלב העיבוד כשהפוסט טראומה השאירה והמציאות המשיכו להחזיר אותי לסביבה של סכנת חיים. חושב שכדי לייצר זאת בארץ צריך לייצר סביבה בטוחה, עם פחות חשיפה לחדשות, זה מאתגר מאוד בשגרה ובלתי אפשרי בזמן מלחמה.
לדעתי האישית ממלחמה חוזרים או בארון או עם פוסט טראומה. הסטטיסטיקה מדברת על אחד לחמש שיחזור עם פוסט טראומה אני לא חושב שאפשר לצאת בלי. המחקרים היום מדברים על מספרים של חצי מיליון מתמודדים חדשים רק מאירועי השביעי באוקטובר. קשה לעדיין הפנים ולהבין איך זה משפיע על חברה. הפיוז הקצר הישראלי תמיד מזכיר לי את עצמי בתקופה של הפוסט טראומה המודחקת, זה פשוט נהיה מאפיין חברתי, של הרבה אנשים לא מטופלים".
ואיך אתה היום?
"היום ברור לי יותר מי אני רוצה להיות או יותר נכון מי אני לא צריך להיות. וזה אומר שאני מצליח לחיות חיים פחות או יותר נורמליים ויציבים ברמה הנפשית, וזה הישג עצום למי שמתמודד עם פוסט-טראומה. אני חושב שזה קרה בעיקר בזכות זה שהצלחתי לבנות לי סביבה עם הרבה פחות סטרס יומיומי ופחות טריגרים שמעירים את הפוסט-טראומה. וחלק מזה כנראה קשור למגורים בספרד. זה היה מסע ארוך וקשה, אבל אני שמח על התוצאה ועל שני הספרים שיצאו בעקבות המסע והדרך שעשיתי."
לרכישת עותק מודפס או דיגיטלי בעברית:
"ההוא שם בחוץ" – גילוי והתמודדות עם פוסט טראומה https://www.amazon.es/gp/product/8409344092
"מי אתה רוצה להיות?" – שחרור מהטראומה https://www.amazon.es/dp/B0G8RF3WXN
הספרים באתר "עברית" : https://www.e-vrit.co.il/Author/13794/
לספר בקאטלנית: https://www.casadellibro.com/libro-alla-fora/9788410131170/16703231
