ניצבתי מול ארגזי הירקות בחומוסריה מעט חושש.
בשנים האחרונות הפקתי וביימתי בשלוש יבשות, בארבע שפות לערוצי הטלוויזיה הגדולים באירופה, אבל תמיד עם צלם לצידי. והנה, זה רק אני והירקות ופתאום הכל עלי, לוודא תאורה ופוקוס ולהיות יציב. אני מרגיש מאויים מארגז של כרוביות, כמו שאף שחקן שביימתי, לא גרם לי להרגיש.
11 שנים לפני אותו יום גורלי במדריד, עבדתי כטבח במסעדת טלביה בירושלים.
למסעדה נכנסו בשיירה זוכי פסטיבל הקולנוע, מבושמים מאלכוהול ונהנים מאותם רגעי נחת ותהילה שנדיר לחוות ״בתעשייה״. בין הזוכים זיהיתי לפחות שלושה מרצים שלי. הייתי בשנתי השנייה ללימודי הקולנוע בסם שפיגל, וטבח בערבים ואל תוך הלילה. את סופי השבוע העברתי בימי צילום של 14 שעות, או לחלופין במשמרות כפולות במסעדה. הטבחות היתה אופציה גרועה כלכלית, אך מהנה.
הבטתי מבעד לחלון במטבח המסעדה אל עבר השולחנות של זוכי הפסטיבל ולראשונה תהיתי האם העתיד שלי איתם בשולחן, או בתוך המטבח.
שנה וחודשיים אחרי אותו יום התקבלתי לתכנית שבה סטודנטים לקולנוע, מביימים סרט קצר בעכו. ככה הכרתי את אוסאמה דלאל, שף בחסד, שהיה הבעלים של מסעדה קטנה בשוק הטורקי. צילמנו סרט דוקומנטרי קצר בתקציב של 400 שקלים ותוך ארבע משמרות עריכה התגלגלנו לפסטיבל סרטי הסטודנטים במינכן. הסרט ההוא, ״דג מקומי״ היה רגע בו שני העולמות התמזגו בצורה מושלמת וסופסוף הרגשתי שמצאתי את דרך האמצע הנכונה לי. טסתי לפסטיבל וחזרתי לארץ משוכנע שאני לכל הפחות סקורסזה. לצערי את פקידת הבנק ההצלחה של הסרט פחות ריגשה ושוב חזרתי לעבוד במטבח.
אוסאמה, גיבור הסרט עבר לתל אביב ופתח את מסעדת ״מאיאר״. באותם ימים עבדתי עדין כטבח ואוסאמה הציע לי להתקדם לעמדת הסו שף במסעדה שלו. אחרי תקופת חשיבה סירבתי, בחרתי בשולחן עם זוכי הפסטיבל. עזבתי את העבודה במטבח כדי להתקיים אך ורק מעבודה בצילומים, אבל העבודה היתה רחוקה מהבימוי עליו חלמתי. מצאתי את עצמי עובד על סטים, בשלל תפקידים הזויים: עשיתי פן לגחלים בפרסומת להמבורגר; רצתי בגשם להביא סושי לילדה-זמרת שלא ממש הכירו אז, קראו לה נועה קירל; גייסתי מצולמים למשאלי הרחוב של הקומיקאי דודו ארז; גילמתי פורץ עם מסכה על הפנים; עיצבתי פרסומת לכנסיה המורמונית ועוד שלל תפקידים שקשה להאמין שאכן מתקיימים בעולם.
הצורך להתפרנס העפיל על התשוקה והחלומות ובלי ששמתי לב, מצאתי את עצמי מתקדם בשרשרת ההפקה. ובזמן שחברי עוד מלצרו אני כבר הייתי מפיק בפועל של סדרות פריים טיים והקמתי חברת הפקה לפרסומות. הקפדתי להיות עסוק כדי לא לשים לב עד כמה התרחקתי מהחלומות שלי.
בקיץ 2018 החלטתי שהגיע הזמן לחזור אל התשוקה שלי. גייסתי את אוסאמה וצוות של אנשים מוכשרים, במטרה לצלם טריילר לסדרה מקורית שמפגישה בין אמנות ובישול. היינו בטוחים שעוד רגע אנחנו בנטפליקס, כובשים את העולם. אחרי שנה של נסיונות להגיע לנטפליקס, החלטנו אוסאמה ואני להתפשר על כאן 11. הגשנו את הסדרה לערוץ וזכינו לפידבק נלהב, הוזמנו לפרזנטציה ואחרי שלושה חודשי המתנה מורטת עצבים, קיבלנו תשובה שלילית.
במסגרת החזרה ליצירה האמנותית התקבלתי כמפיק בסרט הדוקומנטרי "הטיפול" (כאן 11). ליוויתי את הבמאי צבי לנזמן עד שהגיע האימייל המפתיע מה-BBC. הם חיפשו במאי לסרטון על תמר יהודה, זן שנכחד לפני אלפיים שנה והוחייה מזרעים ארכיאולוגיים. התכנון היה שצבי יביים ואני אפיק, אך ביטול של הרגע האחרון אילץ אותי לקפוץ למים. צבי אמר שאני בשל, וכך זכיתי בעבודת הבימוי הראשונה שלי.
הסרטון הפך לאחד הנצפים ביותר ב-BBC Global, עם מעל 11.5 מיליון צפיות. ממפיק מתוסכל הפכתי לבמאי מבוקש, שנשלח לצלם ברחבי העולם, והקשר עם ה-BBC פתח עבורי דלתות רבות בחו"ל. אלא שכל אותן דלתות נטרקו בבת אחת אחרי ה-7.10. המיילים נותרו ללא מענה, והבית המקצועי שהיה לי בשנתיים האחרונות נעלם.
קצת לפני המלחמה טיילנו בספרד ודי התאהבנו. חשבתי שאולי פה אצליח לקדם את החלום המקורי שלי – פרוייקטים של דוקו וקולינריה. לאורך השנים הצטברו אצלי בטבלת אקסל, שלל רעיונות לפרוייקטים קולינריים, בתווך שבין סדרות רשת לתכניות ריאליטי וכמובן שגם דוקו.
בינואר 2025 עברנו לספרד. בחודשים הראשונים היה נראה שהנה כל חלומותיי מתגשמים, אבל בסופו של דבר, כל הפרוייקטים נשארו בגדר ״כמעט״, ולא יצאו לפועל.
עם אישה בהריון וחשבונות לשלם, הייאוש אפף אותי.
חבר ישראלי הציע לי לשאול ממנו מצלמה ישנה ולנסות את מזלי בצילום למסעדות. ביטלתי על הסף את הרעיון בתירוץ ״מה לי ולצילום ומה לי ולמסעדות?״. כבר עשור שאני עובד צמוד עם צלמים אבל מעולם לא נגעתי במצלמה.
אחרי עוד פרויקט שנפל ברגע האחרון, לקחתי את המצלמה רק כדי לצאת קצת מהבית ולעסוק במשהו שדומה לעבודה.
בהתחלה נכנסתי לחנות גבינות וביקשתי לצלם במחלבה.
משם זה המשיך לתיעוד של כל חוויות האוכל שלי בספרד: שוק חזיר בתנור לבנים אצל חבר מקומי, דוכן דים-סאם בשוק של מדריד שאיכשהו חמק מהמוני התיירים, ובית קלייה שנפתח לידנו בסיירה נורטה ומציב סטנדרט חדש לקפה באזור (ומשאיר אבק לבתי הקלייה של העיר). ככה, מצויד במצלמה, סקרנות וחשבון אינסטגרם, התחלתי להגיע בכל שבוע למקום חדש.
די מהר התאהבתי.
גיליתי את הקסם בלהיות 'להקה של איש אחד' ואת היכולת ללכוד לא רק שוט יפה, אלא סיפור של מקום ושל אדם.
אצל שי ולטם מ׳החומוסריה׳ (La Hummuseria), קיבלתי את ההזדמנות הראשונה לקפוץ למים. במשך שבועות דמיינתי שוטים של ירקות וטחינה לפני השינה, והנה אני שוב ניצב מול הכרובית – ללא פחד. גיליתי את הסיפוק שבלהביא סיפור שלם דרך ידיים וחומרי גלם בלבד. בלי טקסטים ובלי עורכים בלונדון, פשוט לצלם, ליהנות מהאוכל ולחגוג את החופש ליצור.
כאן ניתן לעקוב אחרי אורי: ori.culinary@
