אדם בעקבות גורלו / חלק שלישי

להרגיש קצת בית

בפרק הראשון, “ספרד כתחנת מעבר”, התלוונו אליו ואל משפחתו בתחנתם הראשונה לאחר שעזבו את הארץ בנובמבר 23׳, בפרק השני ״בין שתי יבשות”, עקבנו בהמשך מסעם לדרום צ׳ילה, קיץ בספרד וחזרה לצ׳ילה.

אנו מגיעים אל הפרק השלישי במסעו של הצלם אדם דש.
מסע שנמשך כבר שנתיים, ונע בין מדינות, יבשות ובתים.

כל הצילומים צולמו במצלמת פילם.



אני בן 40 היום, חוגג את היום הולדת שלי בברצלונה.
בעת שאני כותב את זה, אני לוגם אספרסו בבית קפה קטן בשכונת גרסייה.

אני מסתובב ברחובות העיר המוארים לקראת הכריסמס.

האמת שאני מרגיש קצת מבולבל. יותר ממה שחשבתי שאהיה בגיל 40. פעם חשבתי שזה גיל שאתה כבר יודע בו הכל על החיים. אבל לא בדיוק…

ערבוב של שמחה ועצב, תחושת קרבה ומרחק. מעצמי וממי שיקר לי.

עברנו לכאן. כלומר לספרד, לקטלוניה.

בקיץ האחרון. יולי אוגוסט הרותחים של אירופה.

הן (אשתי והבת שלי) הגיעו עם מזוודות מצ׳ילה.

אני הגעתי עם 2 מזוודות מהארץ (אחרי חודש של עבודה)

והתחלנו לחפש דירה. משימה שהייתה הרבה יותר מסובכת ממה שחשבתי.

כעבור ארבעה חודשים, כמה סאבלטים ונסיעה אחת שלי נוספת לארץ לעוד עבודה, מצאנו דירה קטנה במקום שאנחנו אוהבים.

והנה, אחרי שנתיים של נדודים, נפתח שער חדש. גיל 40 . דירה חדשה וחיים חדשים בקטלוניה.

מוזר איך דברים משתנים.

מה שהיה נראה בקיץ כמו דרמה גדולה, פתאום נראה אחרת. הראש שלי עסוק קצת פחות במלחמה, בסכסוך ובעד כמה לא אוהבים אותנו כאן (לכאורה).

הראש התפנה לעיסוק בדברים אחרים כמו חיפוש ספה חדשה, מקרר ושולחן אוכל. צריכים להרכיב בית חדש מאפס.

מישהי שמכירה אותי רק מהרשת שאלה אותי לאחרונה:

עשיתם ״רילוקיישן״?

״רילוקיישן״? על מה את מדברת? שאלתי אותה. אני בסך הכל רואה את זה שעכשיו אנחנו פה. ואחר כך? אין לי מושג.

ואז היא ענתה לי, כאילו קצת מתנצלת
״טוב, לא רציתי לשאול אם עשיתם הגירה…״

וביני לבין עצמי אני מבין, אולי רק מעט ולאט את המשמעויות. שאי אפשר להיות בו זמנית בשני מקומות.
שכן, הלב גם קצת חצוי. יש כאב בלעזוב מקום שבסופו של דבר הוא הבית.

אבל גם יש התרגשות ממשהו חדש ואחר.

כרגע אני פה. ועם זה אני נשאר.

גיל 40

שער חדש

מדינה חדשה

מהגרים? רילוקיישן?

אני רק רוצה להרגיש קצת בית אחרי שנתיים של נדודים.

לאינסטגרם של אדם: @adamdashphoto