כותרות העיתונים בספרד היום עוסקות בדבר אחד בלבד: הרשעתו של התובע הכללי של ספרד, אלברו גרסיה אורטיז, בבית המשפט העליון, בגין הדלפת תכתובת דואר אלקטרוני חסוי שנשלח מהסנגור של בן זוגה של נשיאת הקהילה האוטונומית מדריד מטעם מפלגת ה – PP, איסבל דיאס איוסו, בו ביקש להגיע לעסקת טיעון. פרסום בקשה זו הפר את זכויותיו של החשוד וצייר אותו כמי שמודה באשמה, ולדבריו במשפט גרם לו נזק רב.
על התובע הכללי נגזרו שנתיים השעייה מהשירות הציבורי, קנס של 7,200 אירו, ופיצוי של 10,000 אירו לבן זוגה של איוסו, אלברטו גונסאלס אמדור. חשוב לציין שגזר הדין הרשמי טרם פורסם — אך בית המשפט העליון החליט לפרסם את הדברים לפני שהללו ידלפו לתקשורת. פסק הדין הוכרע ברוב של 5 מול 2 בהרכב. פסק הדין עתיד להיכתב על ידי נשיא ההרכב, לצד חוות דעת המיעוט שביקשה לזכות את אורטיז.
בממשלה הביעו תמיכה באורטיז מתחילת הדרך, והביעו אמון בחפותו. היום מתפרסם כי נשקלת עתירה נגד ההחלטה לבית המשפט החוקתי או לערכאות אירופאיות. אורטיז טרם הודיע על התפטרותו, השעייתו תיכנס לתוקף עם פרסום פסק הדין. מריה אנחלס סאנצ'ס קונדה, צפויה לשמש כממלאת מקום עד למינוי תובע כללי חדש. במפלגת האופוזיציה, ה- PP, קוראים לבחירות.
ומה אומרים מאמרי המערכת בעיתונים השונים?
ההתייחסות לפרשיית התובע הכללי לא חדלה להיות עניין פוליטי מפלגתי, גם לאחר פסק הדין. הראייה המובהקת ביותר היא העיסוק בעמדות השופטים שהצביעו, והטענה שנשמעת, כי חמשת השופטים שהצביעו בעד הרשעת אורטיז שייכים לצד השמרני של המפה, ואילו השתיים שהצביעו בעד חפותו, שייכות לצד הליברלי.
מרבית העובדות במשפט המהיר שהחל והסתיים בחודש אחד נדמות ידועות: החשדות כלפי אמדור פורסמו בעיתון, מאוחר יותר יצא עיתון El Mundo בכתבה שנתנה מצג שווא של המציאות, על ידי הודעה שהודלפה אליה ממקורביו של אמדור, לפיה התביעה הציעה עסקת טיעון לאמדור. התובע הכללי כעס, ובקש להפריך זאת, וביקש אליו כל כל התכתובות. בשעה זו, כבר מעידים עיתונאים, הייתה בידיהם הודעת הדואר האלקטרוני שהודלפה. גם אם הייתה, העובדה היא כי התובע עמל בלילה על הוצאת הודעה לעיתונות שמפריכה את שנאמר, וכי מחק את כל תכתובות הנייד והאימייל שלו מאותו הזמן. גם אם אין הוכחה להדלפה, עמדתו ורצונו להוציא את המידע המשפטי, ברור.
כך או כך, הסיפור המרכזי שלווה אותו מהתחלה ועד עכשיו הוא המאבק בין פדרו סנצ’ס, ראש ממשלת ספרד מטעם מפלגת ה- PSOE שלפי חלק מהחשדות שלא הוכחו פעלה מפלגתו להוצאת המידע, לבין נשיאת הקהילה האוטונומית מדריד, איזבל דיאס איוסו מטעם מפלגת ה- PP, שמנהל לשכתה נחשד שהוציא את המידע הכוזב, ובתוך כל אלו, מירוץ ההאשמות הפוליטיות בין החקירות אודות אשתו של סנצ’ס, לבין החקירות אודות בן זוגה איוסו ומי ייצא נפגע יותר מהמערכה, ויותר מכל המערכת המשפטית ככלי ללוחמה פוליטית, יום אחד האחד מנצח, יום אחר האחר.
סיקור מאמרי המערכת בעיתונות חושפים איך גם התקשורת היא חלק מאותו המשחק.
מאמר המערכת של העיתון מבקר בצורה נחרצת את התנהלות התובע הכללי וגורס כי החלטת מערכת המשפט הינה ניצחונה של מערכת המשפט מול הניסיונות הפוליטיים להשפיע עליה, בעיקר של ראש הממשלה, פדרו סנצ’ס, שנתן עד כה גב לתובע הכללי. המאמר גורס כי הפרשה משקפת שחיתות ממסדית וניצול של מנגנוני המדינה ופגיעה באמון הציבור. המאמר מטיל על ממשלת סנצ’ס את האחריות על התנהלותה בפרשה ומסיים בכל שהפרשייה מבטאת את כשלונה המוסרי והפוליטי.
El País
מאמר המערכת בעיתון מנסה לשמור את הסוסים באורווה, ולומר כי יש לחכות ולנהוג באיפוק עד לפרסום מלא של פסק הדין ושל ההנמקות. המאמר מדגיש את זהות השופטים שפסקו בסוגייה, וגורס כי בבית המשפט העליון רוב שמרני למול שתי דעות מיעוט פרוגרסיביות. המאמר מחדד כי ההרשעה נשענת על סיבתיות ולא על ראיות ומזהיר מפני פוליטיזציה של מערכת המשפט.
La Vanguardia
עורך העיתון, חואן ג’ורדי, מקדיש את הטור למנהל לשכתה של איוסו, מיגל אנחל רודריגס, דמות מפתח אשר לפי ההנחות הדליף את המידע שגרר את תגובתו של התובע הכללי. ג’ורדי חוזר במאמרו למהלך פוליטי שבצע רודריגס בסוף שנות התשעים עם עלייתו של אסנר, ואומר שעשה זאת שוב. לדבריו לא היו ראיות לכך שאורטיז הדליף את תכתובת האימייל, אך ההודעה שהוציא לעיתונות בנושא, הביאה להרשעתו. המאמר מבקר את התנהלותו הפוליטית המניפולטיבית של רודריגס לערעור מתנגדיו ומסמן את המלכודת שטמן לאורטיז.
ABC
מאמר המערכת בעיתון רואה בפסק הדין אשרור לכישלון המוסרי של ממשלת סנצ’ס, שהותירה כל העת את אורטיז בתפקידו למרות ההליך הפלילי שנוהל נהגדו. לדברי העיתון זו אינה רק הרשעה של אורטיז אלא ביטוי לשחיתות מוסדית, והגנת הממשלה על אנשיה בכל מחיר. במאמר מודגש כי בית המשפט פעל באחריות ושקיפות למרות לחצים פוליטיים משמאל על מערכת המשפט. המאמר קורא לממשלה לקחת אחריות וללכת לבחירות ואף מסיים בקריאה לחשבון נפש בקרב התקשורת הכפופה לפוליטיקה.
