בצל הידיעות על התפתחויות בחקירת השחיתות של בכירים במפלגת השלטון, PSOE, והתחזקות החשדות שחלק מן הכספים, כשוחד עבור הבטחת זכייה במכרזים ציבוריים, הלכו למימון המפלגה — הגיע הזמן לכתוב על מפת המפלגות בספרד, תחת ריח מתחזק של בחירות באופק. איך ניתן לזהות את הריח? לדוגמא רק בתחילת השבוע כבר חיממה העיתונות מנועים עם סקרי בחירות, האחד דיווח על צמצום הפער בין מפלגת ה- PSOE למפלגת ה- PP, השני התמקד בהתחזקות Vox על חשבון ה- PP. ברמת השיח הציבורי, בחודשים האחרונים ראינו את מפלגת ה- PP מנסה למרכז עצמה כדי לבדל עצמה ממפלגת – Vox בין היתר על ידי פרסום נייר מדיניות הנוגע למהגרים, בזמן ש-Vox מנסה למשוך ימינה ומחריפה את השיח וקוראת גם לגירוש מי שנמצא בספרד באופן חוקי. בתוך מפלגת ה- PP, אלברטו נונייז פייחו, יו"ר המפלגה, מנסה לבדל עצמו מאיזבל דיאס איוסו, נשיאת הקהילה האוטונומית מדריד, שהחליטה לא ליישם את החלטת ממשלת ספרד לרישום רופאים המתנגדים מסיבות מצפוניות לקיום הפלות. במפלגות השמאל תוהים על היתרונות בפיצול או איחוד ובכמה קולות כל מהלך יעלה. מפלגת ה- PSOE ניסתה להתקרב שמאלה בהציבה עמדה נחרצת כנגד פעילות ישראל בעזה.
למרות הכל, נכון לעכשיו, אם לא יוקדמו הבחירות לממשלת ספרד, אלו עתידות להתקיים בשנת 2027, לא יאוחר מחודש אוגוסט. בקהילות האוטונומיות המצב קצת יותר מורכב: ב־12 קהילות, הבחירות עתידות להתקיים גם הן בשנת 2027; בקטלוניה, גליסיה והבסקים – הבחירות יתקיימו בשנת 2028; ואילו באנדלוסיה וקסטיליה־ולאון – בשנת 2026. אנדלוסיה נחשבת למעוז משמעותי, שעליו יש מאבק גדול בין שתי המפלגות הגדולות בספרד.
אז, לפני שמות המפלגות — נלך קצת להיסטוריה: המשטר הדיקטטורי בספרד הסתיים בשנת 1975, לכן ההיסטוריה של המפלגות היא היסטוריה בת־ימינו. מלבד מספר מפלגות בודדות וותיקות, אשר היו קיימות לפני פרוץ הדיקטטורה, ופעילותן נעה במהלכה בין גלות למחתרת ולרדיפה פוליטית (PSOE, המפלגה הקטלאנית הרפובליקנית ERC והמפלגה הלאומית הבסקית EAJ-PNV), שאר המפלגות נוסדו לאחר סיום הדיקטטורה.
ספרו של רפאל סראנו גרסיה, הרפובליקה השנייה, משנת 2016 משרטט מציאות שבה, בזמן הרפובליקה השנייה, בין השנים 1931–1936, נעשה ניסיון משמעותי לביסוס דמוקרטיה תוססת ומובילה באירופה. התקופה אופיינה בריבוי מפלגות וקיטוב אידיאולוגי חריף. בשנת 1936 פרצה מלחמת האזרחים בספרד, שהחלה בעקבות מרד קציני צבא בהובלת פרנסיסקו פרנקו, מול הממשלה הנבחרת של הרפובליקה הספרדית; המלחמה הסתיימה בשנת 1939 עם עלייתו של פרנקו לשלטון. בשנת 1975 נפטר פרנקו.
התקופה בין השנים 1975–1982, נחשבת כתקופת החזרה לדמוקרטיה. בשנת 1977 חוקק חוק הרפורמה הפוליטית, שאִפשר לפרק משפטית את מוסדות הדיקטטורה ולקיים בחירות חופשיות, שהתקיימו לראשונה באותה השנה. החוק קבע ייצוג יחסי לפי מחוזות. בשנת 1978 חוקקה חוקה שהסדירה את המעבר לדמוקרטיה. על החוקה עמלו כלל הזרמים הפוליטיים. תקופת המעבר אופיינה בפועל במערכת שנבנתה כמעט מאפס, ומפלגות הוקמו במהירות לקראת הבחירות, ובהתאם לכך לא נשענו על מנגנונים נרחבים.
על פי המסמך הרשמי של CIDOB חמישים שנות הדמוקרטיה בספרד מתאפיינות ברצף חילופי שלטון בין מרכז־ימין למרכז־שמאל, ובהדרגה — במעבר מממשלות רוב לממשלות קואליציוניות, תלויות בפרלמנט. לאחר נפילת הדיקטטורה, ניצח אדולפו סוארס (UCD – מפלגת מרכז-ימין) בבחירות 1977 והנהיג את תקופת המעבר והחוקה החדשה. אחריו, ב־1982, עלתה לשלטון המפלגה הסוציאליסטית (PSOE) בראשות פליפה גונסאלס, ששלטה עד 1996 ברוב יציב שאִפשר רפורמות כלכליות וחברתיות עמוקות. לאחר מכן, ה-PP בראשות חוסה מריה אסנאר, ניהלה שני מנדטים (1996–2004), הראשון בקואליציה והשני ברוב מוחלט. ב־2004 חזר ה־PSOE עם חוסה לואיס רודריגס סאפאטרו, ששלט עד 2011, אז עלה מריאנו רחוי (PP) בעיצומו של משבר החוב. החל מ־2015 התפוררה הדו־מפלגתיות, הופיעו מפלגות חדשות (Podemos, Ciudadanos, Vox), והמערכת הפוליטית נכנסה לעידן של חוסר יציבות ובחירות חוזרות. ב־2018 הודח רחוי בהצבעת אי־אמון, והושבע פדרו סנצ’ס (PSOE) לראש ממשלה; ב־2020 הוקמה הממשלה הקואליציונית הראשונה בתולדות הדמוקרטיה (PSOE עם Unidas Podemos). לאחר בחירות יולי 2023, נבחר סנצ’ס מחדש בזכות הסכמות עם מפלגות אזוריות (ERC, Junts, PNV, Bildu ועוד), כשהקואליציה החדשה כוללת את גוש השמאל הרחב – Sumar. בכך נסגר מעגל של חמישה עשורים, שבהם ספרד עברה מממשלות יציבות חד־מפלגתיות למערכת פרלמנטרית מפוצלת, הנשענת על הסכמות חוצות־מפלגות.
מאמר שפורסם בכתב העת Frontiers in Political Science, מתאר כיצד עלייתן של פודמוס (Podemos), סיודדאנוס (Ciudadanos) וווקס (Vox), סיימה בפועל את עידן הדו־מפלגתיות הבלתי־מושלמת של ספרד והחליפה אותו במערכת מרובת מפלגות, מקוטבת ומקוטעת יותר. החוקרים מייחסים לעלייתן מספר גורמים פוליטיים. מן המאמר עולה, כי פודמוס צמחה כמחאה מול המיתון והקיצוצים (מחאת 15-M); סיודדאנוס הוקמה על רקע פרשיות שחיתות ב־PP ולמול הבדלנות הקטלאנית; ומפלגת Vox, צברה כוח בזכות הקונפליקט סביב נושא העצמאות בקטלוניה, תוך הדגשת הנרטיב הלאומני. נציין כי מאמר מאוניברסיטת מורסיה שהתפרסם ב־Revista de Sociología, מחדד כי תחושת הקיטוב האידיאולוגי בקרב אזרחים ביחס למערכת המפלגתית, נתפסת כגבוהה לעומת העמדות האמיתיות של המפלגות.
רק נזכיר כי ביחס בין הקהילות האוטונומיות לממשל המרכזי — בספרד 17 קהילות אוטונומיות ושתי ערים עצמאיות, סאוטה ומלייה, אשר נמצאות בצפון מרוקו. כיום PP שולטת ב־11 קהילות ושתי הערים (אנדלוסיה, אראגון, האיים הבלאריים, קנטבריה, קסטיליה־ולאון, מדריד, מורסיה, ולנסיה, לה־ריוחה, אקסטרמדורה, גליסיה; וכן סאוטה ומלייה). PSOE שולטת בארבע קהילות (אסטוריאס, קסטיליה־לה מנצ’ה, נאווארה, קטלוניה). בבסקים ובאיים הקנריים שולטות מפלגות לאומיות־אזוריות (PNV בבסקים, Coalición Canaria באיים הקנריים).
חשוב לציין: בתוך אותה קהילה ייתכן שמועצות מחוז ועיריות ינוהלו בידי מפלגות אחרות, משום שהבחירות האזוריות נפרדות מהבחירות המוניציפליות/מחוזיות. על הקהילות האוטונומיות והמפלגות שם ננסה להרחיב בקרוב.
אז מיהן המפלגות שנכון לעכשיו נמצאות על המפה הפוליטית?
PSOE- Partido Socialista Obrero Español
מפלגת ה-PSOE (המפלגה הסוציאליסטית הפועלים הספרדית) נוסדה בשנת 1879. המפלגה היא מפלגת שמאל-מרכז סוציאל-דמוקרטית ופרוגרסיבית, התומכת בחיזוק סמכויות הקהילות האוטונומיות, ובראשה עומד פדרו סנצ'ס. בבחירות האחרונות (2023) זכתה ב-121 מושבים בקונגרס (מתוך 350) וב-88 מושבים בסנאט (מתוך 266).
מעמדה כיום: בקואליציה (מפלגת הליבה בממשלה).
PP- Partido Popular
המפלגה נוסדה בשנת 1989, כהמשך ישיר למפלגת Alianza Popular שהוקמה בשנת 1976 בידי מנואל פראגה, שר בכיר לשעבר בתקופת פרנקו, שביקש לבנות מחדש את מחנה הימין בספרד, לאחר המעבר לדמוקרטיה. המפלגה החדשה נולדה מאיחוד Alianza Popular עם מפלגות דמוקרטיות־נוצריות וליברליות קטנות, במטרה ליצור גוף ימין מתון ורחב.
מפלגת ה-PP היא מפלגת מרכז־ימין שמרנית, הדוגלת בכלכלה חופשית תוך שימור ערכים מסורתיים ולאומיות ספרדית, כלומר בעד אחדות ספרד והתנגדות לבדלנות אזורית של קהילות אוטונומיות. בראשה עומד אלברטו נונייס פייחו. מחזיקה ב־137 מושבים בקונגרס וב־144 מושבים בסנאט.
מעמדה כיום: אופוזיציה.
Vox
המפלגה נוסדה בשנת 2013. שמה הוא "קול" בלטינית. מפלגת ימין קיצוני לאומני, בעלת עמדות שמרניות־קתוליות, תפיסת שוק חופשי ועמדות ימין כלכלי מובהק, לצד אנטי־הגירה. תומכת באחדות ספרד ומתנגדת נחרצות לבדלנות אזורית. מנהיג: סנטיאגו אבסקל. בבחירות האחרונות (2023) קיבלה 33 מושבים בקונגרס ו־3 מושבים בסנאט.
מעמדה כיום: אופוזיציה.
Sumar
ברית מפלגות שמאל רחבה שהוקמה בשנת 2023 בראשות יולנדה דיאס. נושאת דגל פרוגרסיבי ופמיניסטי, ומקדמת מדיניות בתחומי איכות הסביבה, צדק חברתי וזכויות עובדים. קיבלה 31 מושבים בקונגרס ואינה מיוצגת בסנאט.
מעמדה כיום: בקואליציה (שותפה בממשלה).
ERC – Esquerra Republicana de Catalunya
המפלגה נוסדה בשנת 1931. מפלגת שמאל קטלאנית רפובליקנית, התומכת בעצמאות קטלוניה ובביטול המונרכיה הספרדית — כלומר המעבר ממשטר מלוכני למערכת רפובליקנית. עומד בראשה אוריול ז'ונקראס. בבחירות האחרונות זכתה בשבעה מושבים בקונגרס ובארבעה מושבים בסנאט.
מעמדה כיום: תומכת בממשלה מבחוץ (בהשבעה ובהצבעות מרכזיות).
יחד למען קטלוניה (Junts per Catalunya)
מפלגת Junts הוקמה בשנת 2020 כמפלגה עצמאית לאחר שפעלה קודם כקואליציה. מייצגת את הזרם המרכז־ימני בלאומיות הקטלאנית, שואפת לריבונות מלאה של קטלוניה. מנהיגה הוא קרלס פודג’ימון נשיא קטלוניה לשעבר שגלה לבלגיה. בבחירות האחרונות קיבלה שבעה מושבים בקונגרס וארבעה מושבים בסנאט.
מעמדה כיום: תומכת בממשלה מבחוץ (בהשבעה ובהצבעות תקציביות).
אוסקאל הריה בילדו (EH Bildu -Euskal Herria Bildu )
בילדו הינה מפלגת שמאל באסקית שנוסדה ב־2012 כאיחוד של תנועות שמאל לאומיות מחבל הבאסקים. שמה פירושו “איחוד ארץ הבאסקים”. תומכת באוטונומיה רחבה ואף בעצמאות באסקית, ומקדמת מדיניות סוציאל־דמוקרטית. מנהיגה הוא ארנלדו אוטגי. מחזיקה בשישה מושבים בקונגרס ובחמישה מושבים בסנאט.
מעמדה כיום: תומכת בממשלה מבחוץ.
המפלגה הלאומית הבסקית (EAJ–PNV-Euzko Alderdi Jeltzalea – Partido Nacionalista Vasco )
נוסדה בשנת 1895. מפלגת מרכז־ימין באסקית בעלת שורשים בדמוקרטיה נוצרית ובלאומיות באסקית מתונה — כלומר תמיכה באוטונומיה ובהגנה על זהות מקומית, אך לא בעצמאות. עומד בראשה אנדוני אורטוסאר. בבחירות האחרונות זכתה בחמישה מושבים בקונגרס ובחמישה בסנאט.
מעמדה כיום: תומכת בממשלה מבחוץ.
הגוש הלאומי הגליסיאני (BNG-Bloque Nacionalista Galego )
נוסד בשנת 1982. מפלגת שמאל לאומית גליסיאנית התומכת באוטונומיה רחבה, בשפה ובתרבות הגליסיאנית ובסוציאליזם דמוקרטי. עומדת בראשה אנה פונטון. בבחירות האחרונות קיבלה מושב אחד בקונגרס ומושב אחד בסנאט.
מעמדה כיום: תומכת בממשלה מבחוץ.
הקואליציה הקנרית (CC- Coalición Canaria)
נוסדה בשנת 1993. מפלגת מרכז אזורית המקדמת את האינטרסים של האיים הקנריים. תומכת בהרחבת סמכויות מקומיות אוטונומיות, אך מבלי לשאוף לבדלנות — וכן במדיניות כלכלית ליברלית הנוטה לעמדות מרכז. עומד בראשה פרננדו קלאביחו, נשיא ממשלת האיים הקנריים. מחזיקה במושב אחד בקונגרס ובמושב אחד בסנאט.
מעמדה כיום: תומכת בממשלה מבחוץ (בהשבעה ובהצבעות נקודתיות).
איחוד העם הנאברי (UPN-Unión del Pueblo Navarro )
נוסדה בשנת 1979. מפלגת ימין שמרנית אזורית המייצגת את חבל נאווארה. שמרנות המפלגה באה לידי ביטוי בנאמנות לערכי מסורת, משפחה, דת וסדר חברתי לצד מדיניות כלכלית מתונה. המפלגה דוגלת בשימור האוטונומיה המקומית במסגרת ספרד. עומד בראשה חאבייר אספרסה. זכתה במושב אחד בקונגרס ובמושב אחד בסנאט.
מעמדה כיום: אופוזיציה.
סיודדאנוס (Ciudadanos)
נוסדה בשנת 2006. מפלגת מרכז־ימין ליברלית שהתנגדה לבדלנות האזורית ופעלה למען אחדות ספרד. “ליברלית” בהקשר זה, משמעה תמיכה בזכויות הפרט, בשוק חופשי ובחילוניות המדינה. עומד בראשה אדריאן ואסקז. כיום אינה מיוצגת בפרלמנט, לאחר שאיבדה את מושביה בבחירות 2023.
מעמדה כיום: לא מיוצגת בקונגרס ובסנאט.
מאזן הכוחות בממשלה
מאז הבחירות של 2023, ה־PSOE ו־Sumar מנהלות קואליציה צרה הנשענת על תמיכת מפלגות אזוריות — בעיקר ERC, Junts, EH Bildu, PNV, BNG ו־CC — בהצבעות investidura (מינוי ראש הממשלה) ובחקיקה קריטית. מפלגות אלו, למרות שאינן חברות רשמיות בקואליציה, מכריעות את היציבות הפוליטית של ספרד.
ולסיכום, גזרו ושמרו, בין אם פרשיות השחיתות ימשיכו לצבור תאוצה ולערב ישירות את מפלגת השלטון, ה-PSOE, בקבלת כספים, בין מנגנון המפלגה, לבין אם הבחירות יתקיימו במועדן, כך או כך, חשוב להכיר את המפה.
