"יוקו אונו – בתוך מבנה ובתוך צליל" – מוזיאון לאמנות עכשווית של קסטייה וליאון

הממליצה והכותבת שלנו הפעם, ענבל זכאי מטוס – מדריכת סיורי אמנות במדריד, בעלת תואר שני באמנות וכותבת הניוזלטר באנגלית Crazy Pablo. במדריד הגשימה את חלומה: להוביל סיורי אמנות אינטימיים, לשתף את הסיפורים שמאחורי היצירות, ולהציע את נקודת המבט הייחודית שלה על החיבור בין אמנות לחיי היומיום.
צילומים: ענבל זכאי מטוס


אחרי חודשים שפינטזנו  על סופ"ש בנות לוהט, הצלחנו סוף-סוף, שש מדרידאיות, (אמהות, עצמאיות, ועסוקות) לסנכרן יומנים ולדהור אל עבר הלילה הנחשק – לילה בליאון, לכבוד התערוכה של יוקו אונו. עם בוקר, מיהרנו למצוא לנו קפה ראוי לפתוח איתו את היום ומשם צעדנו אל MUSAC – המוזיאון לאמנות עכשווית של קסטילייה וליאון. בעודנו פוסעות תחת מיטריה ביום גשום וסגרירי, הגענו למוזיאון הצבעוני, עליו התנוססה המילה "sueña״ – תחלום. מיהרנו פנימה.

איזה כיף בתערוכה של יוקו אונו. כמבקרים בתערוכה אנחנו מגיעים אל מרחב הכניסה שכבר מעורר בנו סקרנות רבה. פתחים שונים מזמינים אותנו פנימה אל תוך התערוכה, אך לא מאפשרים לראות מה נמצא מעבר להם. רף הסקרנות עולה ואנחנו כבר בציפיה. אנחנו מתבקשים לבחור אחת מארבע אפשרויות, דרכן נעבור ונגיע אל מרחב אחר, הישר אל תוך התערוכה. האמנית שרטטה רישומים בהם תכננה את המסלולים, ואנחנו עומדים ממש מולם: וילון חרוזים כחולים, קיר מראות אינסופיות, סולם המוביל למגלשה או שתי כניסות שמהוות מסלול פרסה המוציא אותנו בחזרה אל אותה הנקודה ורק מעורר אצלנו שוב עוד גירוי וציפיה. 

מרוב התרגשות למראה החלל הזה, כמעט שאפשר לפספס פיסת נייר קטנה התלויה על הקיר משמאל. זהו מניפסט רומנטי ומופלא של יוקו וג'ון. זוהי מדינה קונספטואלית הנקראת NUTOPIA. מדינת אזרחי העולם כולו, אוטופיה, ללא אדמה, גבולות או דרכונים, רק אזרחים. לא חלים עליה שום חוקים – מלבד החוקים הקוסמים. רגע לפני שאנחנו נכנסות לחלל התערוכה, אנחנו מתבקשים להכיר בה במוחנו הקודח וכבר אנחנו הופכים להיות חלק ממנה – זאת הדרך היחידה להפוך לאזרח נוטופיה.

כבר ישנה תחושה של שחרור, משחקיות, קריאה לשיתוף פעולה, הזמנה לקחת סיכונים, להתנתק ממציאות מוכרת והגיונית, לפתוח את הראש ואת הלב, ולהיכנס לעולם חדש, אחר, שחוקים אחרים פועלים עליו ועלינו.
זהו עולמה של יוקו אונו.

אונו נולדה בטוקיו בשנת 1933 (כן, היא בת 92!) ובמהלך ילדותה, לאחר מלחמת העולם השנייה, עברה עם משפחתה לניו יורק. בתחילת שנות החמישים, נישאה למלחין טושי איצ'יאנאגי ובשנת 1962, התגרשה ממנו. באותה שנה נישאה לאנטוני קוקס, ומערכת היחסים הסוערת ביניהם כללה גירושים, נישואים חוזרים ולידה של בתם קיוקו, ממנה נפרדה אונו לשנים רבות, עד שהתאחדו מחדש ב־1994. 

בשנות השישים התפתחה יוקו אונו כחלוצה אמיתית של האוונגרד הניו־יורקי והיתה ממובילי תנועת הפלוקסוס. משמעות המילה פלוקסוס היא "זרימה" – חבריה דגלו במינימליזם, הומור ואבסורד, וטשטוש הגבולות בין מציאות לאמנות. כבר ב־1964, יצרה את עבודת המיצג האיקונית Cut Piece, שבמסגרתה ישבה על במה והזמינה את הקהל לגזור את בגדיה – פעולה רדיקלית שמיצבה אותה כאחת הקולות הפמיניסטיים המוקדמים והחדים של האמנות העכשווית. בין 1964 ל־1972 יצרה קולנוע אקספרימנטלי פורץ דרך, כולל הסרט Fly, ולכל סרטיה הלחינה פסקולים מקוריים. שתי עבודות אלה מוצגות בתערוכה ונספר עליהן בהמשך.

הכל בראש

אין יוקו בלי Grapefruit. ספרון אייקוני שכתבה ב־1964, בו היא נותנת הנחיות ליצירת אמנות קונספטואליות.
מיד כשאנחנו נכנסים אל חלל התערוכה, אנחנו מוזמנים לקרוא את ההוראות השונות המוצגות על הקיר והדמיון שלנו מתחילות לייצר אמנות קונספטואלית מתוחכמת ומלאת הומור. המחשבות נעשות גמישות ואנחנו מתחילים להיפתח.

הנה, תתחילו לתרגל:

לגעת. להרגיש. לעוף.

שתי המילים הראשונות שאנחנו רואים על הקיר בגדול הן לגעת. להרגיש. יוקו מזמינה אותנו לחוות. במרחב מלא בסולמות בגדלים ובגבהים שונים אנחנו מוזמנים לעוף. לטפס עליהם. הסולם בעיני אונו, הוא לא רק אובייקט אלא הזמנה לפעולה. מעבר למקום פנימי גבוה יותר ועלייה אל תודעה אחרת. 

את ג'ון לנון פגשה לראשונה ב־1966 בתערוכה שלה בלונדון, הם הפכו לזוג בשנת 1968.
האגדה מספרת שכשיוקו הציגה את אחת מעבודותיה הראשונות בגלריית Indica בלונדון, באמצע שנות השישים, עמד בחלל סולם לבן וגבוה. בראש הסולם הייתה תלויה זכוכית מגדלת, ומעליה מודבק אל התקרה, פתק זעיר כמעט בלתי נראה. מי שטיפס, הרים את הזכוכית והביט מעלה – גילה עליו מילה אחת קטנה: YES. ג’ון לנון, שהגיע לבקר בתערוכה עוד לפני הפתיחה הרשמית, טיפס על הסולם, הרים את זכוכית המגדלת, ראה את ה־YES – ובגרסה הרומנטית של הסיפור, כשירד, איבד לרגע את שיווי המשקל ונפל היישר לזרועותיה של אונו.

נא לא להגיב

אונו לא מסתפקת במשחקיות ובהומור; היא גם אמנית פמיניסטית נועזת, שמובילה את הצופה לשוליים הקשים, בהם שאלות על מגדר, גוף וחברה. FLY שלפני רגע קרא לנו לעוף עם הסולמות אל עולמות נשגבים, הופך בעבודת הווידאו ל-Fly שהוא זבוב. בסרט אקספרימנטלי זה שהזכרתי קודם, אונו מציגה את הגוף הנשי העירום, במפגש בלתי אמצעי עם טומאה וגועל – זבובים המטיילים על עור חשוף, איברי גוף אינטימיים מצולמים מקרוב, תנועה מתמדת של מגע צורם שאף כצופה, אי אפשר שלא להרגיש אותו פיזית. האישה שבמרכז הווידאו שוכבת ללא תזוזה: היא אינה מגיבה, אינה מתנגדת, רק סופגת ומכילה. 

מול Fly, ניצבת אחת העבודות האמיצות והמשפיעות בתולדות האמנות המודרנית – העבודה Cut Piece. זהו צילום וידאו של מיצג שהציגה אונו בשנות השישים במסגרת רוח הפלוקסוס. היא ישבה על במה, שקטה לחלוטין, ולפניה הונחו מספריים. הצופים הוזמנו לעלות ולגזור מהבגדים שלה פיסה אחר פיסה. אונו לא הגיבה, לא זזה, לא התנגדה, כפעולה כמעט בודהיסטית. הדימוי הזה נוגע הן במעמד האישה ביפן, שבה היא גדלה, והן במעמד האישה באופן אוניברסלי, כאובייקט חברתי שנדרש לשאת, לשתוק ולהכיל. אונו משתמשת בגוף שלה כזירה של ביקורת חדה, חושפנית וכמעט בלתי־נסבלת, החושפת את המנגנונים החברתיים של כוח, שליטה וקורבנות. המתח בין השקט של האמנית, לתוקפנות האפשרית של הצופים האקטיביים, יוצר רגעים מצמררים ומעוררי מחשבה. 

לא שבר, משבר (או) לב שבור הוא לב שלם

אם בגבולות עסקינן, אנחנו מגיעים לקיר שעליו במבט ראשון נראות מפות מוכרות של ארצות העולם. אך כשאנחנו מתחילים להיכנס יותר לפרטים, אנחנו רואים שיוקו יצרה מעין קולאז' לא הגיוני של ארצות לא קיימות, בעלות שמות בדויים, לדימוי הגיאוגרפי הזה שכל כך מוכר לנו.
היא מבקשת שלרגע נתבונן על אזרחי כל העולם באופן אחר – מה יקרה אם כולנו פשוט נחייה יחד, ללא גבולות וללא הפרדה?
על שולחן הניצב ליד, אנחנו שוב נקראים להיות פעילים. חותמות שונות של שלום, מזמינות אותנו לנקוט עמדה עם פעולה נחרצת של החתמת דרכון. משפטים כמו IMAGINE PEACE, מפוזרים בכל מקום ומנציחים מבקרים שהגיעו לפנינו וכבר ביצעו את הפעולה: להסתכל על העולם שלנו ולדמיין שלום.

אנחנו ממשיכים הלאה ועוברים דרך מיצב סוריאליסטי של דלתות. חלקן עומדות, חלקן שוכבות, חלקן מין מרחפות. אנחנו צוללים אל מעין עולם פנימי ופרטי שלנו, העוסק בזיכרון ושכחה. בחירות והחלטות שעשינו במהלך חיינו, דלתות שפתחנו, דלתות שבחרנו לסגור מאחורינו ולשכוח. בקצה המרחב הזה אנחנו מגיעים לשולחן גדול, עליו מפוזרים שברי חרס לבנים. שוב יוקו קוראת לנו לפעול. ההוראה: תקנו את השברים בעדינות. חישבו על תיקון עולם באותו הזמן.

אנחנו מוזמנים לשבת מסביב לשולחן, להדביק, לקשור ולאחות יחד את השברים, ליצור מהם משהו חדש לגמרי. בפעולה כירורגית-ארכיאולוגית זו, בעודנו  מאחים את השברים האישיים שלנו, אנחנו עוסקים באיחוי שברי האנושות כולה, הנושאת על גבה את מכאובי ההיסטוריה. תיקון עולם.

לחלום

יוקו אונו מראה לנו שכדי להיכנס לתהליך של ריפוי אנחנו חייבים לשחרר, להתנתק לרגע מהמציאות המוכרת וההיגיון שמנהל אותנו, ולפתוח פתח להסתכלות חדשה. העולם שהיא מציעה אינו מושלם ואינו מתיפייף; הוא מלא פגמים, שברים וסדקים. אבל דווקא מתוך האין הזה, היא מזמינה אותנו לבחור שוב ושוב באור, בטוב, בשלווה ובשלום. כמו ילדים, אנחנו נקראים להיות אינטואיטיבים, לפעול, לשחק, להעז.
לאורך הדרך מופיעות הוראות – לא של משטר אפל, אלא כמסגרת של ״חוקים״ של מדינה דמיונית, טריטוריה קונספטואלית של נדיבות, חמלה ואמונה בטוב. מתוך השברים והרסיסים אפשר ליצור דימוי ויופי חדש, זיכרון חדש.

בסוף המסע יוקו מחזירה אותנו אל המציאות, מחוזקים יותר, אופטימיים יותר, מודעים יותר. 

בתערוכה מוצגות עוד עבודות רבות, השתדלתי לא לעשות ספויילר ושמרתי לכן.ם הרבה דברים לגלות בעצמכם.

יוקו אונו – בתוך מבנה ובתוך צליל. בMUSAC – מוזיאון לאמנות עכשווית של קסטייה וליאון, בין התאריכים 8/11/25 – 17/5/26.

סיורי אמנות במדריד

הצטרפו לניוזלטר שלי – פבלו המשוגע