לדבר עם גבריאל ארונוביץ׳ קויפמן, על כדורגל זה כמו לשוחח עם מה שפעם היינו מכנים אנציקלופדיה מהלכת. מהאנשים שיודעים לספר על איך בתקופת פרנקו במקום "גביע המלך" היה את גביע הגנרל (חנרליסימו), דרך מי הקים את מועדוני הכדורגל בספרד, להסביר מהו עידן הפוסט כדורגל וכמובן על תנועת הנגד- כדורגל השפל בישראל וכדורגל מועדוני השכונה בספרד, זאת בזמן שהוא קורא ספר היסטוריה על אספניול, מועדון הכדורגל השני בגודלו בברצלונה, ובאותו הזמן מתעדכן באנקדוטה מוזרה: המועדון הקטן בברצלונה שקנה מסי לא מכבר. כל שאלה מובילה לשאלה אחרת.
אולי זה לא יפתיע, גבריאל, 42, כיום מדריך סיורי כדורגל ייחודיים בברצלונה, נולד בקורדובה, ארגנטינה. בגיל 4 כבר הלך למשחק ראשון, ובגיל 5 עברו הוריו לישראל. עם השנים, התשוקה לכדורגל הפכה לפרנסה, “במהלך הלימודים באוניברסיטה התחלתי לספק שירותי ייעוץ למועדוני כדורגל, באופן עצמאי. הפועל תל אביב, מכבי תל אביב, מכבי נתניה, ועוד". משימתו העיקרית הייתה להגדיל את הכנסות המועדונים, בעיקר דרך חסויות יצירתיות. “לרוב העיסוק בחסויות נעשה בצורה חובבנית, גם במועדונים גדולים, אז עסקתי בזה". עם הזמן נסע ללמוד ולעסוק בתחום בגרמניה ובארגנטינה. בשנת 2019, עבר למדריד, ומאוחר יותר לברצלונה.
הרגע שבו הסיורים לחברים, הפכו לסיורי כדורגל מקצועיים בברצלונה
בספרד הוא עזב את הצד המקצועי של הכדורגל, וזה נותר כתחביב, אינטנסיבי ויומיומי, אך תחביב. כשעבר לברצלונה, וחברים היו באים לבקר, היה מראה להם את העיר בה חי, דרך הכדורגל. בתיאור באתרו את הסיור סביב מועדון בארסה, אפשר לדמיין אותו הולך עם חבריו: הסיור יחל בבר בלס קורטס שבו עמד בעבר האצטדיון וימשיך אל עץ האורן, ששימש נקודת מפגש לאלפי אוהדים, יעבור במסעדה השכונתית שהפכה למפקדה משטרתית, אחרי שבשנת 1981 נחטף חלוץ של הקבוצה, וימשיך לאקדמיית הנוער של בארסה ״לה-מאסיה״ – שם חברו מסי, צ’אבי ואינייסטה.
הסיור לחברים, הפך לפרנסה. ארונוביץ׳ קויפמן חיפש לעסוק שוב בתחום בצורה מקצועית, ותיירות בברצלונה נסובה לדבריו סביב אוכל, אדריכלות, וכן, כדורגל. “ראיתי שבתחום הכדורגל האופציות התיירותיות מאוד מצומצמות. זאת אומרת ניתן להגיע למשחק, שלוש או ארבע פעמים בחודש, למשחקים המאוד יקרים של ברצלונה, אבל למעשה, אם לא הגעת באחד הימים האלו, או אין לך אפשרות להינות מזה, האופציה הנוספת היחידה היא ללכת למוזיאון של ברצלונה, ולרוב, לראותו לבד, זה פספוס. במקביל חברים ביקשו שאעשה את הסיור גם לחברים ולבני משפחה שלהם, אז החלטתי ליצור סיור מאוד מקיף, ייחודי באירופה". לצד הסיור של ברצלונה, הוא גם מציע, סיור הכולל העמקה בארבעה מועדונים בעיר.
“הרבה דברים כבר ידעתי, אבל כדי לבנות את הסיור, צללתי יותר לעומק. בספרד כמעט לכל קבוצה, יש היסטוריון אחד לפחות. ולשם ההמחשה, יש עשר ליגות בספרד. המועדון של גרסייה לדוגמא הוא מועדון היסטורי, המצוי כיום בליגה השלישית, ויש לו שלושה היסטוריונים שעוסקים בו. יש להם קבוצה שעוסקת בשימור וחקר המועדון. רק בשבוע האחרון הם חגגו מאה שנים למדים הנוכחיים".
"המועדונים הראשונים שהוקמו היו על ידי אנגלים. מועדוני ספורט הוקמו כפעילות פנאי לעובדים. בתחילת המאה פעמים רבות עובדים התגוררו סמוך למפעל בו הם עבדו. מקום העבודה ניסה לספק תעסוקה לזמן מעבר לעבודה, מסגרת ספורטיבית הייתה הפתרון. המועדונים הראשונים בברצלונה הוקמו בסוף המאה ה-19. בשנת 1899 הוקם מועדון הכדורגל ברצלונה על ידי שווייצרי בשם ג׳ואן גאמפר, ושנה אחת אחר כך, הוקם מועדון אספניול.
אני תוהה האם השם אספניול נועד לסמן גבול למול הקטלאנים, ובינתיים לומדת שכל מועדון שנושא את השם ריאל, כמו ריאל אספניול למעשה, הוא מועדון התומך בבית המלוכה. הוספת השם והכתר דורשים את אישורו של המלך, אישור שהופך אותו לנשיא של כבוד במועדון, לדברי ארונוביץ׳ קויפמן, המלך הוא נשיא של כבוד ב-27 מועדוני כדורגל פעילים בספרד.
על מועדוני הכדורגל, ששומרים על העידן של לפני "הפוסט כדורגל"
תיאורו של ארונוביץ׳ קויפמן את המועדונים בברצלונה, נותנת את ריחו של תקופה אחרת בכדורגל: הוא מספר על אירופה, ועל וילה דה גרסיה, המועדון השכונתי המקומי בליגה שלישית, על סנט אנדראו, ועל כך שהדרבי ביניהם, זה הדרבי הכי חם שיש.
"זו אווירה של ארגנטינה" הוא מסביר "זה לא תיירים, כולם מקומיים. בארסה זה הקפיטליזם". כדי להסביר את הכדורגל האחר, טרום העידן הזה של הכדורגל שארונוביץ׳ קויפמן מכנה: "פוסט כדורגל", מוטה טכנולוגיה, בו האוהדים הם לקוחות, צריך ללכת אחורה, לשנות התשעים, לפני שהכסף השתלט והכדורגל הפך מוצר.
"הכדורגל בספרד מיוחד בכמה דברים" אומר ארונוביץ קויפמן. "קודם כל ברמת התפוצה הכללית. זה תחום שמעניין את כולם. כולם יודעים משהו על כדורגל. לכל משפחה יש את הקבוצה שהיא אוהבת, כולם יידעו באופן כללי מה קורה. בכלל העיסוק בכדורגל מספרית גדול ביחס למדינות אחרות, ישנו אחוז גבוה מאוד של ילדים שמשחקים כדורגל, ואם לא כדורגל אז כדורסל, או כדוריד, זו מדינה מאוד ספורטיבית. אז גם אם את לא בעולם התוכן הזה, קל לך להתחבר. בכל סוף שבוע יש לך מאות משחקים ברדיוס נסיעה סביר, אם את גרה בברצלונה לצורך העניין או ליד עיר גדולה אחרת. המידע לא בהכרח נגיש (אבל אפשר למצוא את חלקו במדריך סוף השבוע של ארונוביץ׳ קויפמן), לא בכל משחק של ליגה נמוכה יש אלפי צופים אבל תמיד יהיו אנשים. אני לוקח לקוחות שלי תמיד לראות משחק מקומי, כי זו דרך נפלאה להכיר מקום, הרבה יותר מתיירים רגילים"
צפייה במשחקים מקומיים כעיסוק של סוף שבוע, לדברי ארונוביץ׳ קויפמן, היא חלק מתנועת הנגד לקפיטליזם, לכדורגל הממוסחר. זה עולם של אוהדים, לא של לקוחות. זו תנועה שצופה בליגות הנמוכות. לדברי ארונוביץ׳ קויפמן, בספרד התופעה מבוזרת, בישראל היא מאורגנת ונקראת כדורגל שפל.
"זו הקהילה שפתחה אותי לעולם הזה לפני שנים בישראל, יש מלא מידע על כדורגל שוליים, בספרד זה קיים, עם פילוסופיה מאוד מוגדרת: יש את המועדון המקומי, ואת המועדון של השכונה, ותמיד יהיה יותר כיף לראות אנשים מהשכונה שלך, זה יהיה יותר מעניין, ויוצר תחושה של קהילה".
לדבריו יש עוד דבר שמייחד את ספרד, והוא העובדה שחלק מהמועדונים, עדיין קואופרטיביים, ללא בעלים. החברים הם הבעלים. לדבריו המודל קיים כיום בעיקר בגרמניה מלבד ספרד.
"במונדיאל זה הפוך. המונדיאל השנה מכיל כמות לא סבירה של נבחרות, מסורתית היו 32, והשנה יהיו 48. כשהמטרה המרכזית זה כסף. אחד הדברים שאני לא אוהב בנבחרות זה שכמעט רבע מהשחקנים, הם ללא קשר למדינה. נגיד האיטי, שרוב השחקנים שם לא נולדו בה, חלקם בקושי היו בה, הם הובאו רק לצורך זה, ויש להם פשוט אזרחות. זה מנתק את הרעיון שכדורגל נועד לייצר קהילה.
עוד הוא יודע לספר, שכשלאמין ימאל היה בן 16 הופעל עליו לחץ הן מטעם מרוקו והן מגינאה המשוונית, עקב מוצא הוריו, לשחק בנבחרותיהם. כידוע, הוא בחר לשחק עבור ספרד.
ובכל זאת, מונדיאל
מה הסיכויים של ספרד לדעתך לנצח במונדיאל?
"לעניות דעתי יש לה סיכויים לא רעים, זו נבחרת מצויינת, צעירה ומצליחה. יש עוד רבות אחרות כמובן, גרמניה, צרפת, ארגנטינה, אנגליה, ותמיד יש את הפתעת המונדיאל".
כל החידושים הטכנולוגיים, מועילים או מעיקים?
"בואי נקרא לזה VAR. בעיני זה חלק מהפוסט כדורגל, זה נוטל מהשופט את האוטוריטה להחליט החלטות באופן מלא ומיידי. והבעיה המרכזית איתו שהוא עוצר את המיידיות, פעם היית כובשת שער והולכת לחגוג, היום אולי אחרי ארבע חמש דקות תדעי אם זה באמת היה שער או לא. זה מאוד לא אנושי, זה אנטי קליימקס".
מונדיאל 2026 כאמור עתיד להיות הגדול בהיסטוריה, עם 48 נבחרות ו־104 משחקים לעומת 64 במונדיאלים הקודמים. בבריטניה, אוסטרליה וניו זילנד, כל המשחקים ישודרו בחינם בערוצים ציבוריים או פתוחים. בספרד, גרמניה, צרפת, איטליה וישראל רק חלק מהמשחקים יהיו זמינים בשידור חופשי, בעוד שהיתר ישודרו בערוצים או בפלטפורמות בתשלום. בארצות הברית ובקנדה הזכויות מוחזקות בעיקר בידי גופי שידור מסחריים.
אגב כסף ופוסט כדורגל, מה אתה אומר על כך שאין שידור ציבורי לכולם?
"הצפייה בעיני זה ביזיון, כלל עולמי, למעשה dazn, רשת שידור בריטית, קנו את הזכויות ברמה עולמית, משהו מסריח, סביר להניח שמתישהו נגלה מה זה". בעיני ארונוביץ׳ קויפמן, הצפייה בבארים, הנפוצה כל כך בספרד, אינה מהווה תחליף, מה גם שגם היא עולה כסף.
אז פוליטיקה וכדורגל, תמיד יילכו יחד.
"גם פרנקו שלא היה אוהד כדורגל גדול, הבין את כוחו, וכבר בתחילת הדיקטטורה רצה שתהיה לשלטון קבוצה. אז הוא חיבר את אתלטיקו מדריד עם קבוצת הכדורגל של חיל האוויר, ויצר קבוצה אתלטיקו Aviacion, זה לא הצליח ותוך מעט זמן אתלטיקו מדריד חזרה לפעול בנפרד. הוא מצא את דרכו על ידי תמיכה לא רשמית בריאל מדריד, וזו אחת הסיבות לשנאה התהומית בין ריאל מדריד לברצלונה. גם ברמת השפה, בשנות הדיקטטורה הוכרחו מועדונים להשתמש בסמלים ובספרדית בלבד. וכאמור, הוא שינה את הסמל הכי עתיק, קופה דל ריי, גביע המלך, לקופה דל חנרליסימו, של הגנרל. בבארסה עדיין מחזיקים בגביע בו זכו בחנרליסימו".
קטלאנים ונבחרת ספרד זה סיפור. במונדיאל השנה – 8 שחקנים מן הנבחרת, הם קטלאנים, למעלה משליש. בשנת 2018, במונדיאל ברוסיה, אחרי שנת השיא של תהליך העצמאות הקטלאני, סקר שנערך קבע כי 56% מהקטלאנים השיבו כי היו רוצים לראות את ספרד זוכה במונדיאל, לעומת 81% בשאר ספרד. במקביל, 12% מהקטלאנים העדיפו את ארגנטינה, שיעור גבוה משמעותית מהממוצע הארצי. מאז, לא נערכו סקרים כאלו. אני שואלת הרבה קטלאנים אם הם בעד ספרד, ויש כאלו, שממש אומרים לי שלא. רק שלשום מישהו אמר לי שמבחינתו, שכל השחקנים לא יילכו לשחק בנבחרת. אני שואלת לדעתו של ארונוביץ׳ קויפמן.
"תראי, אני לא יודע. אבל אני חושב שקטלאנים ישמחו בנצחון ספרד. אני אספר לך סיפור: בדרך כלל הנבחרת לא מארחת באצטדיונים של קטלוניה, זה מאוד נדיר. לפני חודשיים זה קרה, במשחק ידידות עם מצרים. זה קרה מהרגע להרגע, בגלל המלחמה. הלכתי למשחק הזה. הוא התפרסם בכל העולם בגלל שהקהל, שבקטלוניה הוא במהותו מאוד ליברלי ולא גזעני, קרא קריאות איסלמופוביות. משחקי נבחרת, מוציאים רגשות, בַּהצלחה כולם מזדהים, בכישלון הזרים הופכים לשעיר לעזאזל. לדוגמא אם לאמין ימאל יצליח, זה יעשה פלאים לאינטגרציה כאן של מהגרים, אבל אם ספרד תיכשל וזה ייפול עליו, הוא יהיה הנבל האולטיבטיבי, זה שחוגג ולא משקיע. ככה זה.
או כמו שאומרים בארגנטינה, Es un sentimiento, no lo puedo parar – זה רגש, אני לא יכול לעצור את זה.
גבריאל ארונוביץ' קויפמן מציע מזה שנה, סיורי תרבות כדורגל ייחודיים בברצלונה בעברית, אנגלית וספרדית.
הסיורים מיועדים לא רק לאוהדי כדורגל – אלא לכל מי שרוצה להכיר את העיר בדרך מרעננת דרך תרבות הכדורגל המיוחדת של העיר שכוללת היסטוריה, אדריכלות, שפה, פוליטיקה ועוד.
לפרטים נוספים ותיאום סיורים: כאן.
