עדי אקשטיין, חיה ועובדת כיום בישראל. עוסקת בצילום מסחרי בתחומי העיצוב, האדריכלות והתדמית. לצד זה, היא ממשיכה לחזור שוב ושוב אל נקודת המוצא שלה – צילום דוקומנטרי, המקום שבו התאהבה בצילום לראשונה: לא רק כטכניקה, אלא כדרך להבין את העולם.
במסגרת לימודיה שוטטה עדי ברחבי ברצלונה, בחיפוש אחר נושא לפרויקט הצילום שלה.
כסטודנטית זרה ותושבת זמנית, היא הרגישה שאין לה מה לספר על העיר – אין לה זיכרונות משם, והיא לא יכולה להעניק לתמונות רגש שאינו רק התפעמות כללית. הכול נראה לה פוטוגני מדי ומוכר מדי לכל מי שכבר ראה את ברצלונה בעיניים אחרות.
אז היא ירדה אל הים.
״ים״, שנראה בדיוק אותו הים מהבית. וזה לא משנה שהיבשה שהיא נמצאת עליה, אינה מוכרת.
בעבודותיה, עדי בוחנת מהו אותו ״גבול״ – בין הזר והמוכר, בין הפיזי והמדומיין. כמו במשחק ילדים, שבו קוראים לעבור מ"ים" ל"יבשה", עדי משתעשעת איתנו – היא חותכת, מדביקה, מותחת ומייצרת דימויים חדשים של אותו ״קו גבול״.
הגבול נראה ברור, עד שהוא מיטשטש, מתעתע, או בכלל נעלם.
הצילומים נעים בין תל אביב לברצלונה, אך קשה לדעת היכן צולמה כל תמונה. המבט מחפש רמזים, משהו מוכר להיאחז בו. אך ניסיון לנווט במפת התמצאות ששמה ״ים״ נידון לכישלון.
כי כשאנחנו מביטים בְּים, הוא מופשט כמעט מכל סימן מקומי, וגם מכל חותמת של זמן. המראה נותר דומה מאז ומתמיד, ולכן המבט אליו הופך לא רק חוצה־מקומות, אלא גם חוצה־זמנים – אוניברסלי ונצחי.
אז האם אלו חופי קוסטה ברווה בברצלונה, או אולי תל אביב?
שתפו אותנו בתגובות.
לאתר של עדי כאן ולאינסטגרם כאן.
תגובה אחת
תמונות מרהיבות של תרבות החוף שהיא דומה בברצלונה ותל אביב