יש חגים שאפשר לתאר במילים, ויש חגים שצריך ממש לחוות כדי לדעת כיצד לתאר אותם. Las Fallas הוא חג מהסוג השני. זהו אחד הפסטיבלים הצבעוניים, הרועשים והייחודיים ביותר בספרד, שמתקיים מדי חודש מרץ בעיר ולנסיה וממלא את הרחובות בפסלים ענקיים, זיקוקים ותהלוכות.
למי שלא מכיר, מדובר במסורת עתיקה יחסית. מקור החג מגיע מנגרים שנהגו לשרוף את פיסות העץ שנשארו מהחורף, לקראת בוא האביב. עם השנים, המדורות הפשוטות הפכו לפסלים ענקיים, סאטיריים ומרשימים במיוחד, הנקראים פאייס (Fallas). מאחורי כל פסל כזה עומדים חודשים ארוכים של עבודה. האמנים והקהילות המקומיות, מתכננים אותם במשך שנה שלמה כמעט: תחילה סקיצות וציורים, לאחר מכן בניית שלד עץ ומתכת, ואז ציפויו בחומרים קלים כמו פוליסטירן וצביעה מדויקת. כל פרט קטן הבעות הפנים, הבגדים והמחוות מתוכנן בקפידה. אולי דווקא הידיעה שכל העבודה הזו תעלה באש בסוף, היא מה שהופך את היצירות למרשימות כל כך.
הפסלים מוצגים ברחבי העיר במשך ימים אחדים ואז, בשיא החגיגות, נשרפים בטקס מרהיב המכונה La Cremà.
אבל כל ההסברים ההיסטוריים האלה לא באמת מצליחים להכין אותך, למה שקורה כשאת נמצאת שם בעצמך.
מהרגע הראשון שהגעתי לעיר בזמן הפסטיבל, הרגשתי כאילו נכנסתי לעולם אחר. הסתובבתי בין הרחובות של המרכז ההיסטורי, ליד הקתדרלה העתיקה ובכיכרות הסואנות כמו Plaza del Ayuntamiento, והכל סביבי היה מלא במוזיקה, ריחות של אוכל מקומי ואנשים מחויכים מכל הגילאים. בכל פינה ניצב פסל עצום, חלקם מצחיקים, חלקם ביקורתיים, וחלקם פשוט מרהיבים ביופיים. מצאתי את עצמי עוברת מפסל לפסל, מתפעלת כמו ילדה קטנה בתערוכה ענקית תחת כיפת השמיים.
אחד הדברים שהכי הפתיעו אותי היה קצב החיים בזמן החג. בבוקר העיר מתעוררת לקולם של מופעי נפצים מסורתיים ופיצוצים רועמים, בצהריים הרחובות מתמלאים בתהלוכות ובמוזיקה, ובלילה הכל הופך למסיבה אחת גדולה. גם כשניסיתי לעצור לרגע ולנוח, תמיד מצאתי משהו חדש לראות או לשמוע.
אחד הרגעים הזכורים לי במיוחד היה בזמן המאסקלטה (Mascletà), מופע הנפצים המסורתי שמתקיים מדי יום בצהריים, בכיכר Plaza del Ayuntamiento. עמדתי בתוך ההמון, מוקפת באלפי אנשים, כשברגע אחד השקט היחסי התחלף בסדרת פיצוצים עוצמתית. הפיצוצים אינם דומים לזיקוקים רגילים זו חוויה שמורגשת בכל הגוף. האוויר רועד, האדמה כמעט רוטטת מתחת לרגליים, וקצב הפיצוצים הולך ומתגבר כמו מעין תזמורת של רעש. בהתחלה נבהלתי. אבל אחרי כמה רגעים פשוט נסחפתי עם הקהל. כולם מרימים את הראש, מחייכים ומריעים יחד בסיום.
מעבר לרעש ולצבעים, ישנם גם רגעים קטנים יותר. רגעים של עמידה בפינת רחוב, התבוננות במשפחה מקומית שמסבירה לילד קטן על הפסל שלידם, או בקבוצת חברים שמצלמים הכל בהתלהבות. דווקא אז מתבהר שמדובר לא רק באירוע תיירותי אלא במסורת חיה של קהילה שלמה.
כך למשל בטקס La Ofrenda a la Virgen de los Desamparados, שבו צועדות ברחובות אלפי פאיירות בלבוש מסורתי, בתהלוכה חגיגית, מביאות פרחים ומרכיבות מהם שטיח פרחוני ענק, לכבודה של Virgin of the Forsaken. המראה של משפחות שלמות צועדות יחד הורים, ילדים וסבים, מזכיר עד כמה החג הזה נטוע עמוק בחיי הקהילה והמשפחה.
ובכל זאת, הרגע החזק ביותר הינו בסוף. בלילה האחרון של הפסטיבל, כשכל הפסלים הענקיים שעליהם עמלו חודשים ארוכים עולים באש. המוני אנשים מתאספים ברחובות וצופים במחזה המרהיב. האש מטפסת לאט לאט, הפסלים מתפוררים, והקהל מריע. זהו רגע שמרגיש בו זמנית גם חגיגי וגם מעט נוסטלגי.
מה שהופך את הסיום הזה למיוחד עוד יותר, הוא העובדה שהחג מסתיים ביום Saint Joseph's Day – יום האב בספרד. יוסף הקדוש נחשב במסורת הנוצרית לנגר, ולכן הוא גם הפטרון של בעלי המלאכה. הקשר הזה בין מלאכת היד של בוני הפסלים, לבין שריפתם ביום שמוקדש לנגר הקדוש מעניק לחג משמעות סמלית נוספת. יום זה גם מתקיים בתקופה שלפני חגיגות חג הפסחא, ולכן הוא נתפס במסורת הנוצרית כתקופה של התחדשות והתחלה חדשה.
ובתוך כל זה, קשה היה לי שלא לחשוב גם על המקום שממנו באתי. הגעתי לפסטיבל הזה מישראל, מקום בו המציאות כבר למעלה משנתיים מלאה במתח ובחדשות קשות. פתאום, בתוך הרחובות הסואנים של ולנסיה, מוקפת באנשים שחוגגים, שרים וצוחקים, החוויה הרגישה כמעט בלתי מציאותית.
עמדתי שם בין ההמון, מביטה בפסלי הענק שנשרפים לאט לאט לאפר, וחשבתי כמה מוזר ומרגש להיות עדה לחגיגה כל כך מלאה חיים דווקא בהכירי מציאות אחרת לגמרי. האש שמכלה את הפסלים הרגישה לרגע כמו תזכורת לכך שגם דברים גדולים ומורכבים מסתיימים ושאחריהם תמיד מגיעה התחלה חדשה.
ואולי זו בדיוק הסיבה שהחג מיוחד כל כך. זה אינו רק פסטיבל, זו חוויה מלאה בחיים, בהומור ומסורת. חוויה שקשה באמת להבין עד שמסתובבים ברחובות, שומעים את הפיצוצים, מריחים את העשן, ומבינים שבסוף הכול – כמו הפסלים, נועד להישרף כדי לפנות מקום להתחלה חדשה.
קטרינה עובייד, מתגוררת בולנסיה בשנתיים האחרונות עם בעלה, בנה בן השנה וחצי והכלב מיילו.
עוסקת באסטרטגיית תוכן וניהול רשתות, מנהלת עמודים דיגיטליים ומפתחת אסטרטגיות שמחברות בין קהל, סיפור ותוכן יצירתי.
האינסטגרם של קטרינה: katrinaib@
