פעם בחודש נציץ לעולם דרך עיניו או עיניה של מי שחי כאן, צלם או צלמת, מקצועיים או חובבים – שיפתחו לנו חלון אל היומיום שלהם, ויאפשרו לנו לראות את ספרד מזווית קצת אחרת.
האורחת הראשונה של המדור, גלית עמיאל, מתגוררת ב-Nerja, אזור מלגה
חלון
יש אנשים שמסתכלים על העולם.
גלית – היא מתבוננת.
אולי כי למדה מזמן שהעולם יכול להשתנות ברגע. – אז היא שוהה, מחכה. נותנת לרגעים להתגלות מולה.
שפה
הספרדית שגורה בפיה, כאילו נולדה כאן. נדמה שחייה בילדותה באותם המרחבים, הטמיעו בה את ה-DNA של האזור.
בין גילאי שמונה לעשר היא חיה עם משפחתה באזור מרבייה. היום, אחרי ארבע־עשרה שנה ב-Nerja, נדמה שמעולם לא עזבה.
המרחבים, האור, הים – כל אלה חיים בה, כמו צמח שזוכר מאיפה הוא בא.
אור
בהפסקת החשמל הגדולה שכיסתה את כל ספרד בשמיכה של פחדים וחושך, היא כאילו רק ציפתה לכך.
חששה היחיד היה להיתקע במעלית.
את התלות בתשתיות היא החליפה מזמן, לא תמצאו אותה בסופר, נלחמת על בקבוקי מים או גלילי נייר טואלט.
את ארוחת הערב של אותו היום, היא חיממה על פתיליה מאולתרת – הניחה נרות בסיר ומעל הרשת חיממה מרק ירקות לבנה ולה.
לאור תאורה סולארית, הרבה מנורות קטנות. מכל השכונה החשוכה, הדירה שלה היתה מוארת באור יקרות.
נראה שהחשיכה, אף פעם לא הפחידה אותה באמת.
מים
יש לה טקס.
לכל מקום אליו היא מגיעה, אם לביקור זמני או קבוע, היא הולכת אל ה-plaza, היכן שזקני המקום נפגשים לפרלמנט שלהם, ומבררת איתם היכן נמצא מעיין מי השתייה הקרוב. הם תמיד יודעים.
בקבוק היין הריק של אתמול יתמלא בנוזל אחר. זה לא טעם המים שאנחנו מכירים, גם לא אלה הקרויים ״מינרליים״ בבקבוקי הפלסטיק עם תווית מודפסת.
כי היא הרי כבר יודעת שמה שנמסר מלמעלה, מהמערכות, מהמדינה – הוא לא מה שיבטיח לה ביטחון.
געגועים
בכל מקום שהיא בוחרת לגור, זה חייב להיות ליד מקור מים – מעיינות, ים.
מאז ומתמיד זה ככה.
בצעירותה, כשחיה באילת, היא הייתה מאמנת דולפינים. חמש־עשרה שנה של קשר יומיומי, בשפה שאין לה מילים. עד שיום אחד התקבלה ההוראה – לכלוא אותם בתוך הריף. היא לא יכלה לשאת את זה. עזבה.
יש כאבים שאי אפשר לתווך – כמו הכאב של בעלי חיים.
עצמאות
עוד בהיותה ילדה היא הפנימה שעצמאות הינו משאב חיוני להישרדות.
גם אהבה.
כמו אהבתה לטבע.
היא חשה בו בכפות רגליה היחפות, כשהיא לא צריכה להתחפש לעבודה. מעשה האהבה שלה עם הטבע ניכר בכל פינה בקמפו שהיא מטפחת בעשר השנים האחרונות.
5:00 אחר הצהריים
כל יום, היא שם.
שני קרוואנים – אחד לה, אחד לבעלי החיים. ארבע תרנגולות, חמישה חתולים, עץ מורינגה אחד שמנפיק לה את כל תוספי התזונה שצריך, בזרע פנינה אחד ביום – ללא צורך במרשם רופא.
כל הצמחים שהיא מגדלת משמשים לאכילה, היא לא רוצה להיות תלויה בכלום – היא שותלת זרע באדמה, והטבע מרעיף עליה בחזרה שפע של כל מה שהיא צריכה.
מבט
הצילומים שלה מבקשים שנשהה מולם.
זוהי הצעת הגשה – להסתכלות שונה על העולם.
רגעים שלא מבקשים דבר, רק שנהיה שם, ונראה.
לא תיעוד של ספרד, אלא פורטרט אישי של אישה בעולם.
אישה שבוחרת לראות את מה שראוי להישאר.
לאינסטגרם של גלית: galit_amiel@
הזמנה:
זהו הטור הראשון במדור שלנו – Ventana, חלון פתוח לנקודות המבט של מי שחיים כאן, בגוף ובנפש.
אם גם לכם ולכן יש מבט משלכם – על החיים כאן, על הדרך, על המעברים – נשמח שתשתפו אותנו!
לפרטים נוספים, פנו אלינו במייל: elpuente161@gmail.com
