מוריה לזניק, פסיכולוגית ומרצה לפסיכולוגיה קלינית, באוניברסיטת ברצלונה, במאמר דעה על הכוונה בספרד להגביל את הגישה לרשתות חברתיות מגיל 16 ומעלה.
נתחיל בהתחלה, טכנולוגיה חדשות הן דבר נפלא. יש בטכנולוגיה שימושים שהם מלהיבים, אפילו מרגשים מאוד. אנשים עיוורים, רואים. אנשים משותקים מתחילים ללכת. יש עכשיו תוכנית בישראל שבה לכל תלמיד בבית הספר יש בוט מלווה אישית שעובד איתו בהתאמה לחוזקות ולקשיים שלו. זה בעיניי, חלום של שיוויון וחינוך שמתגשם.
הדאגה מתחילה כשהשימוש עובר מלהרחיב חיים לבלוע אותם. כאשר ילדים או מבוגרים מאבדים שליטה, מתקשים להפסיק, ומרגישים עצבנות, ריקנות או חוסר שקט בלי מסך, אנחנו כבר מדברים על תלות. במצבים כאלה האינטרנט מפסיק להיות כלי ומתחיל לנהל את האדם. זה פוגע בשינה, בלימודים ובקשרים בין־אישיים. כאן מתחילה פגיעה ממשית בבריאות הנפש. לדעתי, הנזק הכי משמעותי ועצוב משימוש לא מבוקר הוא פגיעה ביכולת ההבנה האמפתית והאכפתיות של ילד או מתבגר. אף הורה לא מאחל כזו מוגבלות לילד שלו.
המסך ממגנט – לא במקרה. מאחוריו יש חברות ענק שמתכננות כל פרט כדי שנישאר שם עוד ועוד, ילדים ומבוגרים כאחד. זה לא עניין של כוח רצון חלש, אלא מנגנון חכם שתופס לנו את הקשב. הכל מתוכנן ומחושב, הצלילים, הצבעים, הפרסומות, ההתראות. לפעמים אנשים מסתכלים על זמן המסך שלהם ונבהלים באמת: תדמיינו לגלות שבסך הכול תבלו שמונה שנים מהחיים בגלילה או במעקב אחרי חדשות. הרגע הזה מזמין שאלה אחת חשובה – מה באמת שווה את הזמן שלנו, ומה לא. אבל לצד זה, המחקר בפסיכולוגיה מצביע באופן עקבי על כמה סוגי שימוש שהם רעילים. במיוחד שלושה: שימוש התמכרותי שפוגע בתפקוד ובחיי חברה, גלילה ממושכת שפוגעת במוח, ורשתות חברתיות.
הרשתות החברתיות הן מרחב מסוכן במיוחד. העובדות חד־משמעיות. בתחום המחקר של תורות מחשבה ואמפתיה במרחבים דיגיטליים, בו אני עוסקת, ניתן למצוא מחקרים רבים בתחום. מרבית המחקרים הרציניים שפורסמו בעשור האחרון בנושא שימוש באינטרנט ובריאות הנפש, בנוגע לרשתות חברתיות, חושפים תוצאות איומות. חד משמעיות. לא מדובר בוויכוח אידיאולוגי או בשאלה של חופש ביטוי. הרשתות החברתיות הפכו, בפועל, לגורמי מחלה. יש פגיעה מוכחת עמוקה בבריאות הנפש, ביכולת החשיבה, בוויסות רגשי, דכאון, ייאוש, חוסר מוטיבציה, בדידות וחוסר באמפתיה – במיוחד אצל ילדים ובני נוער.
התפיסה שגורסת כי מדובר בחינוך, או בחירה אישית, אינה מחזיקה מעמד מול הנתונים. כשעובדים לשעבר של חברות כמו פייסבוק יוצאים ומספרים שכשהאלגוריתם זיהה שתכני שנאה מייצרים יותר מעורבות – הוא פשוט הפיץ יותר מהם, זה לא עניין של “בחירה חופשית”. כשעובד אחר מעיד שאנשים עם מחשבות אובדניות קיבלו יותר פרסומות לנשק – זה לא כשל הורי, אלא מערכת מסוכנת. אנחנו לא יכולים לצפות מכל הורה לחקור אלגוריתמים ולהבין מה קורה מאחורי הקלעים. רוב ההורים לא יודעים כמה זה מזיק וככל הנראה, אם היו יודעים זה היה מאוד מטריד אותם.
יכולת החשיבה העצמית, נפגעת. יש מדע שלם על איך בני אדם מפתחים חשיבה: דרך שיח, מורכבות, הקשבה לדעות שונות ויכולת לשהות עם רעיונות. רשתות חברתיות פועלות הפוך — מסרים קצרים, חד־צדדיים ומיידיים, ואלגוריתם שמראה לנו שוב ושוב רק את מה שכבר אנחנו חושבים. כך נחלשת היכולת לחשוב, להבין ולהחזיק מורכבות. תוסיפי לזה את הפגיעה ביכולת הריכוז והקשב. יש ממצאים מסריקות מוח שמראים שלמבוגרים שהשתמשו הרבה באינטרנט בילדות יש פעילות מוחית נמוכה יותר, זה ממצא לא טוב.
כשנשיאת אוניברסיטת הרווארד — אישה חכמה, משכילה, שחורה — מרשה הפגנות אלימות ומסוכנות כאופן ביטוי במקום לנסות לנהל דיון, זה ביטוי של תרבות שבה יכולות בסיסיות מתאיינות. אנחנו רואים פחות יכולות חשובות כמו, לחשוב ביקורתית, לשקול מורכבות, לנהל דיון דו צדדי מושכל ולהבין הקשר. ההפגנות האלימות, הצפה של מידע לא נכון והססמאות הגזעניות זה שיקוף של ההתנהלות הקבועה ותרבות הדיון ברשתות החברתיות.
קודם כול, העולם נהיה מבלבל ומציף גם למבוגרים, ובוודאי לילדים ולנוער. הורים רבים מרגישים היום שהם נלחמים מלחמה יומיומית סביב המסכים, וחשוב לומר בקול רם: זה באמת קשה. החיים עמוסים, ההורים עובדים שעות ארוכות, והמסך לפעמים הוא הדרך היחידה לעצור רגע, לנשום או להספיק עוד משהו. לנתק ילד מהמסך יכול להפוך מיד למאבק, ולמצוא זמן לשבת לידו, לשאול מה הוא עושה, במה הוא צופה ואיך זה גורם לו להרגיש – דורש אנרגיה שלא תמיד יש.
השאלה היא לא רק “כמה זמן הילד במסך”, אלא “מה קורה לו שם”. במה הוא צופה, מה הוא מרגיש תוך כדי, ואילו מחשבות זה מעורר בו. חשוב לשאול גם איך הוא מתפקד בלי מסך: האם הוא יודע לשחק, לכעוס, להתפייס ולנהל קונפליקטים. היכולות הבין־אישיות האלו נבנות רק במציאות ולא דרך מסך. כשאין להן מספיק מקום, המחיר הוא התפתחותי וארוך טווח. אין כאן כישלון הורי, אלא מציאות מורכבת שבה הטכנולוגיה נכנסה הביתה מהר יותר מהיכולת שלנו ללמוד איך לגדל איתה ילדים. עצם הרצון להבין, להתעניין ולהיות נוכחים, גם אם זה לא קורה כל יום ובאופן מושלם, הוא כבר צעד משמעותי לבריאות הרגשית של הילדים.
ההמלצה היום בפסיכולוגיה היא לא לאסור או להגביל את האינטרנט, אלא להבחין בין שימוש נבון ובריא לבין שימוש התמכרותי ומזיק. נשמעת טענה שמדינה לא צריכה להיות בעלת שליטה באופן השימוש של האזרחים. בגדול אני מסכימה אבל גם שניים או שלושה תאגידים פרטיים, המנוהלים בלי רסן, לא צריכים כל כך הרבה כוח. האופן שבו הרשתות החברתיות פועלות מצדיקות כיום מניעת גישה לילדים ונוער.
האינטרנט מאפשר קשרים שלא תלויים רק בקרבה גיאוגרפית, אלא בחוויה משותפת, עניין ולמידה. אנשים יכולים למצוא קהילה, תמיכה והבנה – לפעמים לראשונה בחייהם. קבוצות תמיכה, פורומים מקצועיים וקהילות של אנשים עם חוויות דומות יוצרות תחושת שייכות אמיתית. בשימוש מודע, האינטרנט יכול להעמיק קשרים ולא להחליף אותם. הגיע הזמן להציג את הדרישה הכל כך הגיונית, ליצירה של מרחבים מוגנים לילדים באינטרנט. המטרה היא לאפשר לילדים לגדול בעולם טכנולוגי עשיר, סקרן ומלמד – בלי להקריב את המוח, הנפש והיכולת להיות בני אדם חושבים ואמפתיים.
