שתי נשים בונות גשר 

בעידן שבו חיים מחוץ לישראל הופכת למציאות עבור רבים, מיכל גרינברג-כורך ותמר בנין מספרות על הקמת "אל פואנטה": מגזין דיגיטלי, בעברית, על הנעשה בספרד. 

*

כמעט שנה לאחר שהמיזם "אל-פואנטה" יצא לעולם, נפגשתי עם שתי היזמיות שעומדות מאחוריו. הן משתפות בכנות על החזון, האתגרים והתקוות של שתי נשים שמנווטות בין השפה העברית והחיים באירופה. 

מיכל מגיעה מהעיתונות והעשייה החברתית. תמר מעולם העיצוב והצילום. בחלוקת העבודה הלא רשמית ביניהן, למיכל יש את המילה האחרונה בכל מה שקשור למילה הכתובה. לתמר בכל הקשור לויז'ואל. 

שתיהן עברו לספרד בשנים האחרונות ומתמודדות עם אתגרי ההגירה תוך בניית פלטפורמה תקשורתית חדשה.

נדמה שהמכנה המשותף הבולט ביותר ביניהן הוא החיבור לאנשים. עם הכוח הזה, והאישיות הייחודית של כל אחת מהן, הן מביאות את השדה הפוליטי ואת השדה התרבותי לתוך מגזין חדשות, בעברית, שפועל בספרד. 

*

ההיכרות התחילה בעין-כרם, ירושלים, לפני למעלה מעשרים שנה; נמשכה כמפגשים וממשקים אקראיים לאורך השנים; שבסופן מצאו את עצמן מתמקמות, כל אחת עם משפחתה, לצד החופים של הים התיכון. מהצד השני שלו: בקטלוניה ובולנסיה. 

גם פה, המשיך הרומן ביניהן, והבשיל כדי להעלות שלב ביחסים. 

"למיכל היה ויז'ן מאוד ברור, ומייד קלטתי את הצורך. כי ישראלים באיזה שהוא אופן ממשיכים להיות ישראלים, ובהקשר שלנו, לצרוך את המידע על מה שקורה פה בספרד, מהחדשות בארץ". מספרת תמר. 

"וגם", היא צוחקת צחוק של כנות, "הייתי צמאה לעשייה. ובמיוחד כשמישהי מאיתנו יודעת מה זה הדבר הזה שרוצות לעשות".

מתוך האתגרים האישיים, וניסיון החיים, הן נרתמו לפעולה שתיתן מענה גם לצרכים האישיים: העשייה, השותפות ביניהן, החיבור לאנשים, לקהילה, וגם לצרכים שהן זיהו כאתגרים קולקטיביים יותר: האופן שבו נוצר קשר בין האדם והמקום החדש שלו. 

אני סקרנית לויז'ן שאיתו יצאתן לדרך. 

"לא היה דבר אחד, אבל היה בליל של דברים שגרמו לי לצייר את הציור". מיכל משיבה.

"אנחנו בתקופה בהיסטוריה של תנועה. ישראל היא מקום קטן, וחלק מהחיים זה שתהיה יציאה ממנה החוצה.

"לצד זאת, האינטרנט שינה לנו את דפוסי ההגירה. פעם, כשהיתי נוסעת לבקר את סבתא שלי בארגנטינה, הייתי רואה טלויזיה מקומית. לא היתה אפשרות שאני לא אכיר את כל מה שקורה בתרבות, בפולטיקה או את הארועים שקורים סביבי, פשוט כי זה מה שהיה. היום, הילדים שלי רואים כאן חינוכית. ואנשים צורכים את החדשות שלהם מרחוק, בוואטסאפ או ברשתות, וזה גורם לזה שלפעמים לא יודעים מה קורה סביבנו. יש עכשיו שפעת העופות בספרד, למשל, אנשים יכולים לא לדעת.

"ובתוך זה, העברית והישראליות היא זהות שנמשיך לקחת איתנו. ראיתי לנגד עיני את הצורך לשמר שפה. והרגשתי שיש מקום למגזין בעברית. שפת אם היא זהות. הסיפור של הקיום של העברית, הוא חלק ממשהו שקורה וכנראה ימשיך לקרות". 

השתיים מחבקות את העברית כשפת-אם, ומבינות שבה הכל נהיה פשוט יותר. הן מבינות גם את מה שמבין כל מי שמגיע לארץ חדשה: שבשל אותה קלות ונוחות, מפתה להשאר בתוך הבועה של העולם שמוכר ונגיש לנו. באמצעות הכלים של השפה, המיזם עושה את החיבור לרחוב שבחוץ, לעולם שמסביב. הנה לנו גשר. 

היום, אחרי שהמיזם פועל כמעט שנה, מי הקהל שלכן? 

"יש מנעד רחב. חלקם ישראלים שמתגוררים בספרד, חלק מתגוררים בישראל ושוקלים או שיש להם מחשבות על מעבר או רילוקיישן, ויש גם מי שגרים בישראל ורוצים לדעת מה קורה פה. בין אם הם בני משפחה של מי שגרים פה, או סתם מי שיש לו זיקה או עניין כלשהו." מיכל עונה.   

"ישראל היא בועה תקשורתית. בתשעים אחוז מהמקרים, התקשורת מתייחסת לחדשות חוץ רק אם הם נוגעות לישראל או ליהודים. אלא אם זה צונאמי חריג. כל מה שקורה בעולם נשאר מחוץ לפריזמה. ואנחנו כבר יודעים שמה שקורה במקום אחד לא מנותק מכל מה שקורה במקום אחר. העולם קטן. כשאנחנו יוצאים אל העולם אנחנו לומדים שיש קונפליקטים בכל מני מקומות, לא רק אנחנו בתוך הדבר הזה. החוויות שלנו הן עולמיות", היא משלימה את התמונה.   

"ההבנה שאנחנו רקמה אנושית אחת, חסרה". תמר מסכמת. 

איך החזון שלכן פוגש את המציאות? 

"אני מרגישה שענינו על צורך. אנשים מתעניינים, ומבינים את החשיבות של מה שהם קוראים." אומרת תמר. 

כשאני מבינה את מה שקורה סביב, נוספת שכבה של בלתי-אמצעיות מול האנשים שחיים לידי. אספר לך סיפור: פגשתי אמא מבית הספר של הבן שלי, היא עורכת דין. במקרה, בזכות המגזין, ידעתי שיש שביתה בבתי המשפט. מייד השיחה איתה הפכה להיות גם קלה וגם נוגעת יותר עבורי וגם עבורה. יש לזה ערך כדי לחיות חיים מלאים במקום הזה". היא מוסיפה. 

הנה, גשר בין אנשים. 

*

נכון להיום, האתר משלב "כותרות יומיות" ופרשנות שבועית לצד כתבות עומק. מה אתן מתכננות מכאן קדימה? 

"יש את מה שאנחנו עושות היום, מנגישות על מה שקורה כאן. אני לא רק מתרגמת, אני קוראת ארבעה עיתונים כדי לנסות להתאמץ ולהביא את הדיווח, להסביר את המנגנונים כדי שאנשים יוכלו להבין, ולאפשר להם לבחור בעצמם מה הם חושבים", מיכל מבהירה.  

ומעבר לזה, אני חולמת על עיתון עצמאי יותר, שיש בו כתבות בהן אנחנו מביאים את המידע ואת נקודת המבט שלנו באופן ישיר מהמקורות, לא רק מהדיווחים של אחרים. בשבוע שעבר הייתי במדריד, עברתי ליד הפרלמנט, והיתה שם מסיבת עיתונאים. העליתי כתבה על בוליינג, לא כי זה הכי חשוב, אלא כי זה היה הנושא במסיבת העיתונאים. תחשבי שיש מסיבת עיתונאים של סנצ'ז שבה הוא מדבר על החרמת ישראל, מישהו מאיתנו שואל שאלות ומביא את המבט שלנו. אז אפשר לתווך את הדברים בצורה אפקטיבית יותר."

לצד זאת, היא מכירה בתהליך. ״בתור מהגרת אני עכשיו צריכה ליצור קשר עם גורמים מחדש, מאפס. אין לי את הקשרים האלה עדיין. ובמקביל גם להבין את הקודים התרבותיים של איך פונים, חוץ מלהכיר את הבן-דוד של האח. כשעיתונאי נמצא בקשר עם גורמים שונים, זה לכשעצמו מייצר דיאלוג״.

*

עוד היבט של תוכן הוא אמנות ותרבות. זה חיבור מסוג אחר למקום, בנוסף לחלק הפוליטי והמדיני. במיוחד בשביל מי שמגיע למדינה כמו ספרד, שזה ערך גדול שהיא מציעה.

"בלוג הצילום שלנו למשל מושך אנשים, וזה מעיד על כך. אני רוצה להביא יותר מזה", מסבירה תמר. "היום אני עסוקה בלהביא עוד אנשים ועוד תוכן. בארץ הכרתי תערוכות, אמנים, וכאן זה לוקח זמן והכרויות כדי להנגיש גם את העולם הזה". 

נדמה שהחוויה האישית של היזמיות והמיזם עצמו הם השתקפות זה של זה. יש מגמה חיובית, הדברים מוצאים את מקומם, ובכל זאת, יש אתגרים שממשיכים ומתגלים. יש עוד חלומות להגשים, ונדמה שהשתיים נהנות מהיצירה והבנייה. 

או כמו שמיכל אומרת, "המוח רץ מהר יותר מהגוף". 

מה דרוש כדי להגשים את כל זה?

"יש לנו פנטזיה על קולקטיב. בעיקר דרך מפגשים. אני מאמינה שאין סיכוי לחשוב על דברים מעניינים רק לבד. אני חושבת שיש מקום לעוד שיתופי פעולה. גם עם גורמים מקומיים, ספרדים שרלוונטיים ומעניינים לבמה שלנו. וגם מחוץ לספרד, בכל אירופה. הרחבת מעגלים, הרחבת כותבים, שותפויות". עונה מיכל מיד. נדמה שהדברים ברורים לה מאוד. 

"יש תהליך מסוים של הכרות, של דיוק של התוכן וההבשלה. בעולם של עכשיו יש ציפייה שצריך את הכי טוב והכי קצר, וכרגע. ואנחנו בתוך תהליך כדי להפוך להיות משהו משמעותי", משיבה מיכל.  

"ברמה החומרית יש צורך במשאבים. יש לנו הבנה שיש פה מיזם שיכול להחזיק את עצמו בהיבט הכלכלי, אבל אנחנו עוד בשלבים ראשוניים של עיסוק בזה", תמר מוסיפה, "ובמקביל להכיר כמה שיותר אנשים בקהילה, לדבר, להבין מה מעניין אותנו. ואיך להביא את זה. יש אנשים שעדיין לא שמעו עלינו. הצינורות שלנו הם בעיקר רשתות חברתיות, והן לא מגיעות לכולם. אנחנו מבינות שהגדלת הניראות והחשיפה היא עוד שלב בדרך, אחרי שהוכחנו שיש תוכן מעניין ורלוונטי". 

*

המפגש עם מיכל ותמר, ממש כמו המיזם "אל פואנטה", מעורר השראה. העשייה שלהן מצליחה להביא לידי ביטוי זהות אישית, מקצועית ולאומית, לצד כבוד וסקרנות למקום החדש. השפה, המילולית והויזואלית, מייצרת חיבורים בין אנשים למקום, לקהילה, ואולי גם בינם לבין לעצמם. 

המחשבה הקונספטואלית על גשר, היא לב המיזם. כמו כל גשר, הוא נבנה אבן אחר אבן, על ידי קהילה שמאמינה שאפשר לחיות כאן עם יותר ידע, יותר סקרנות ויותר לב פתוח. האתר קיים בזכות האנשים שקוראים, תומכים, מתראיינים, כותבים. כל מי שמאמין בחיבור הזה, הוא חלק מהסיפור. 

אולי הגשר הוא רעיון שאפשר לאמץ אותו לעוד מרחבים.