ספרי לנו על הילדות שלך, מתי הגעת לישראל ומאיפה?
"נולדתי באוקראינה, להורים מטג'יקיסטן. כשהייתי בת 12 עלינו לארץ והגענו לאריאל. שם גדלתי וחייתי ממש עד המעבר לספרד.
תקופת ההסתגלות בארץ כילדה היתה מאתגרת – השפה החדשה, התרבות, העומס על ההורים. אבל הצלחתי להשתלב. סיימתי בית ספר והתגייסתי לחיל האוויר".
איך הכרת את אבי, בעלך?
"זה קרה בחודשיים הראשונים של השירות הצבאי שלי. הוא גם היה מאריאל, אבל לא הכרנו לפני כן. הכרנו דרך חברים משותפים – ומאז אנחנו ביחד. לא נפרדנו אפילו ליום אחד".
מתי התחילה הדרך היזמית שלכם?
"עוד כשהיינו חיילים, ב-2001, פתחנו דוכני סושי בקניונים בסופי שבוע. זה היה חדש אז, עוד לא היה סושי בכל פינה כמו היום. לא ידענו הרבה, אבל הבנו מה חסר, סיפקנו את זה – וזה עבד! אנשים קנו!"
מה הוביל אתכם? חוש יזמות מפותח? אהבה לאוכל?
"היינו צריכים להשלים הכנסה, כי מהר מאוד אחרי שהכרנו עברנו לגור ביחד מחוץ לבית ההורים. אז התלבטנו איך אנחנו יכולים להרוויח כסף בזמן שיש לנו כחיילים, שהוא סופי שבוע. שאלנו את עצמנו מה חסר, מה אין עדיין והלכנו על זה. אחרי השחרור החלטנו להמשיך בדרך שעבדה לנו ולפתוח דוכנים של טורטיות. גם זה היה מוצר חדש אז. הגענו לקצב באריאל, ביקשנו ממנו לרכוש בשרים בהלוואה. כשהוא שאל למה, הראינו לו את התוכנית העסקית שכתבנו על פתקים. קראנו לזה 'טוריטוס'.
את העסק הזה פתחנו עם שותף וביחד איתו החלטנו לקחת הלוואה גדולה ולפתוח קייטרינג במקום דוכנים. השם 'טוריטוס' נשאר, הקונספט השתנה. הלכנו בגדול, הקמנו את הקייטרינג והוא פעל 20 שנה וסיפק אוכל לארגונים, לאירועים ולסופי שבוע, עם האתגרים שמאפיינים את ענף המזון, לצד האתגרים הנוספים שמאפיינים את ישראל, כמו למשל ענייני תעודת כשרות. שנינו הגענו ממשפחות פשוטות, לא היה לנו שום ניסיון קודם והיינו צריכים להתמודד לבד, לעשות את הטעויות ולהתרומם. אני לאורך כל התקופה הזו עבדתי כשכירה במקום אחר, אבל בפועל עבדתי גם בעסק כל השנים. ב-6 השנים האחרונות שלנו בארץ הקמנו גם מקום קטן לאירועים".
אז איך נולדה ההחלטה לעבור לספרד? למרות שהייתם נטועים עם עסקים פעילים בארץ.
"בתקופת הקורונה הקייטרינג הושבת כמעט לגמרי ואני לקחתי על עצמי עבודה כשכירה במקום נוסף כדי להשלים את ההכנסה החסרה. באותה תקופה נולד הילד השלישי שלנו והיות שאבי היה אז הרבה יותר בבית בגלל הקורונה, בפועל הוא זה שגידל את הילד, מה שלא היה עם הילדים הגדולים. הוא גילה עולם חדש. גילה את המשפחה שלו. החוויה הזו גרמה לו להרגיש שהוא רוצה שינוי. שנינו חלמנו לחוות מגורים בחו"ל במשך הרבה שנים קודם לכן, אבל באמת כמו שאמרת, מירוץ החיים והעסק הפעיל לא איפשרו את זה. הקורונה שינתה את המצב והחלטנו ללכת על זה. מיד עם ההחלטה העמדנו את העסק והבית למכירה, ומהר מאוד הכל קרה. מכרנו ועברנו. המעבר היה אוגוסט 2022. הבחירה בברצלונה נבעה מתוך הרצון לחיות באזור עם מזג אוויר טוב, עם אנשים נחמדים וחמים כמו הישראלים ושיהיה קרוב יחסית למשפחה שנשארה בארץ".
איך הילדים הגיבו למעבר?
"זה היה מאתגר מאוד. הבן הגדול חגג בר מצווה לפני הנסיעה. הוא מאוד התנגד וכעס. ידענו שאנחנו צריכים להחזיק את זה עבורו ולהאמין שהדברים יסתדרו – ואכן כך קרה. היום הוא כבר ממש לא רוצה לחזור. הבן האמצעי זרם יותר עם ההחלטה, אבל גם לו היו אתגרים וגעגוע – וישנם עדיין.
דבר נוסף שהיה קשה זה שהמשפחות שלנו מאוד קרובות אלינו והיו מאוד מעורבות בחיים שלנו. גם פיזית – כולם גרו באריאל. אם רציתי לצאת לסופ"ש לבד עם אבי, אפילו לא הייתי צריכה להודיע, פשוט הייתי מורידה את הילדים אצל הסבא והסבתא מהצד הזה או מהצד השני, וממשיכה בדרך, ועם המעבר נאלצנו להיפרד מכל זה".
איך זיכרונות הילדות שלך מהמעבר שלך לישראל השפיעו על המעבר הנוכחי?
"יש לי זיכרונות לא פשוטים מהמעבר. המעבר הגיע בהפתעה וללא הכנה. אבא שלי כבר חי בישראל מספר שנים לפנינו, לצורכי עבודה, ובאיזשהו שלב הוא הבין שלא צפוי לנו עתיד טוב באוקראינה והחליט להעביר את כל המשפחה לישראל. גם בארץ ההורים שלי עבדו מאוד קשה, מהבוקר עד הלילה, ואני ואחותי היינו הרבה לבד. לאט לאט זה הוביל אותי להידרדרות בלימודים ולהמון בדידות. אתגרים שהבנתי שחוויתי אותם רק בדיעבד.
מהסיבה הזו, ידעתי שבמעבר הנוכחי שלנו אני לא אוותר על קהילה. לא רצינו להתנתק מהישראליות. חיפשנו לשנות אבל גם להישאר בחממה. מהסיבה הזו בחרנו את סנט קוגט שבה יש הרבה ישראלים ואת בית הספר היהודי.
הבחירה הוכיחה את עצמה כי באמת אספנו סביבנו בתוך זמן קצר קבוצה קרובה של חברים שהפכו להיות כמו משפחה".
מה תכננתם לעשות מבחינת תעסוקה?
"בתחום האוכל נהוג להניח שאם הצלחת לעבור 7 שנות פעילות, יש לך סיכוי לשרוד לאורך זמן. אנחנו בארץ הצלחנו לשרוד את ה-7 שנים האלו ואחר כך הרבה יותר, אבל עם המון עליות ומורדות והמון קושי. רצינו להיפרד מעסקי האוכל, לעבור לדבר הבא, אבל ידענו שבישראל יהיה לנו קשה לעשות את זה, והנחנו שהמעבר יאפשר לנו לעשות שינוי גם בתחום הזה.
בפועל, בשנה הראשונה של המעבר לא עבדנו בכלל. היינו בחופש לראשונה בחיים, רק נהננו ובילינו והשתלבנו בקהילה.
לקראת סוף השנה הראשונה, הילדים התחילו להתלונן על האוכל בבית הספר וגילינו שזו תלונה רווחת. עולם המטבח התחיל לדגדג לי שוב והצעתי את עצמי ואת אבי לשקם בהתנדבות את המטבח הבית ספרי. אבי כעס שהצעתי, אבל זרם איתי. קיבלנו יד חופשית ממנהל בית הספר והתחלנו להתנדב בבית הספר ולעבוד עם צוות המטבח.
בשנה לאחר מכן המשכנו באותה העשייה בתשלום, כיועצים למטבח. התפקיד שלנו היה לבנות את התשתית של המטבח. סיימנו את הפרויקט בסיום אותה שנת לימודים.
בשלב הזה התחלנו לחשוב מה תהיה התעסוקה שלנו עכשיו כשאנחנו כבר ממוקמים כאן בברצלונה. בדקנו וניסינו כל מיני תחומים שלא התרוממו, אבל היה לנו ברור שאנחנו לא חוזרים לארץ ומוצאים את הדרך החדשה שלנו כאן".
מה היתה הסיבה להחלטה שלא תחזרו?
"הילד הגדול שלי התחיל לחייך כאן. בארץ בכלל לא הכרתי את החיוך שלו. הסטרס משפיע על הילדים, על כולם, ואני לא מוכנה להוריד את החיוך מהפנים של הילדים שלי.
אז הבנו שאנחנו כאן כדי להישאר וצריכים להתפרנס, ולאט לאט מצאנו את עצמנו שוב עם תחילתו של קייטרינג. אחרי הפרויקט שעשינו בבית הספר, אבי כבר מאוד התגעגע למטבח, וגם אני התגעגעתי. קלטתי על עצמי שלמעשה מה שעשינו כל החיים זה לארח ולהאכיל, זה מה שאנחנו אוהבים לעשות. כשהבנו את זה החלטנו להקים את הקייטרינג מחדש. התחלנו לחפש מטבח מקצועי להשכרה ולא מצאנו. בכל מקום שראינו היו בעיות כאלו ואחרות. אחד החברים שלנו כאן היה בעלים של מספר מסעדות והוא סגר אותן. הוא ידע שאנחנו מחפשים מטבח כבר הרבה זמן והציע לנו לקחת את אחת המסעדות שעמדו לפני סגירה. אמרנו לו שאנחנו לא יודעים להפעיל מסעדה, והוא פשוט לקח אותנו יד ביד וליווה אותנו, ממש עד עכשיו".
אז תספרי לנו על המסעדה. מתי נפתחה? למי היא פונה?
"המסעדה נפתחה בסוף אוקטובר 2024. המטבח שלנו הוא מטבח עולמי, שזה הכי ישראלי שיש מבחינתנו, כי ישראל היא קיבוץ גלויות ואנחנו בעצמנו קיבוץ גלויות. אנחנו מכינים מאכלים שאנחנו אוהבים, מושפעים מכל המטבחים שמהם הגענו. למסעדה קוראים Bocamundo (בוקמנדו) שזה בתרגום חופשי 'ביס עולמי' ומשקף באופן מדויק את מה שאנחנו. מצד שני אנחנו לא חוששים להגיד שאנחנו ישראלים, התפריט שלנו בצבעי כחול לבן, אבל אנחנו פונים לכולם".
מה האתגרים שאתם מתמודדים איתם עם הקמת המסעדה?
"אנחנו עדיין בלב ההתמודדות המורכבת. אנחנו אמנם בעסקי האוכל כבר המון שנים, אבל לעשות קייטרינג אנחנו יודעים בעיניים עצומות, ומסעדה זה חדש לנו לגמרי. בחודשים הראשונים לא היינו בבית בכלל. לא ראינו את הילדים, לא היינו פנויים לצרכים שלהם. נאלצנו לבקש מההורים שיבואו להיות עם הילדים בחופשה, ולא יכולנו לבלות איתם בכלל.
הגעתי למצב של עומס מאוד קשה ועכשיו לאט לאט אני מקווה שאנחנו מתרוממים מזה, יודעים יותר טוב איך לעשות את הדברים, מנהלים את הדברים טוב יותר".
איך זה השפיע על המשפחה?
"ההתמודדות הזו הפכה את הילדים להיות עוד יותר טובים אחד לשני, יותר מחוברים. הם יותר מעריכים את מה שיש, פחות מבקשים את הנעליים הכי יקרות או את הטיול הכי יקר – ויותר מבקשים פשוט את הזמן איתנו. זה מאוד חיובי בעיניי, מאוד משמעותי. גיליתי שוב שיש לי ילדים נהדרים, ובאופן כללי אני תמיד רואה את מה שטוב בכל סיטואציה".
מה החלומות שלכם לעתיד?
"אנחנו רוצים להרחיב את הפעילות במסעדה גם לקייטרינג. זאת האהבה האמיתית שלנו. יש משהו מיוחד באירועים הגדולים. אני יכולה לעבוד 24 שעות על הרגליים, לחתוך, להישאר בלי ידיים, כל המפרקים כואבים – אבל כשאני רואה את האנשים נהנים מהאוכל שהכנתי, הכאב פשוט נעלם. זה גורם לי להתפוצץ מאושר".
