ביום שישי הבא ייפתח בברצלונה פסטיבל הסרטים היהודי, תחת התמה של שמונים שנה לסוף מלחמת העולם השנייה, לשואה, או במילותיה של מנהלת הפסטיבל, דניאלה רוזנפלד- האם באמת לעולם לא עוד?
הפסטיבל החל דרכו בשנת 1999, במטרה להעלות את המודעות לקולנוע ולתרבות בעלי זיקה יהודית בברצלונה. עם השנים, קיבל גושפנקא במסגרת פרויקט בספרד, שביקש לתת נוכחות לקהילות ולהיסטוריה היהודית בערים השונות ברחבי ספרד. בשנת 2004 ברצלונה בחרה במסגרת הפרויקט, להשקיע בפסטיבל קולנוע יהודי. עם השנים הלך הפסטיבל והתמסד, ומשנת 2016 פועל מתוך הפילמוטקה, או בהקשר שנוכל להבין, הסינמטק המקומי.
רוזנפלד הצטרפה לצוות הפרויקט כמתנדבת בשנת 2003, וב־2007 מונתה למנהלת הפסטיבל. “כל חיי הייתי מנותקת מהקהילות היהודית" היא מספרת. “לא שמרתי מצוות, ולא הייתה לי השכלה יהודית. סבא שלי היה ערבוב של בונדיסט וקומוניסט. הוא תמיד אמר: אם אנחנו עדיין יהודים, זה בזכות היטלר".
אמה ילידת וורשה, היגרה לארגנטינה בשנת 1939 עם אימא מספר שנים אחרי אביה. שם נולדה דניאלה. משפחת אביה הגיעה בסוף המאה ה- 18 מרוסיה במסגרת מפעל ההתיישבות של הברון הירש. השואה תמיד ליוותה את המשפחה. כל מי שלא ברח, מרבית המשפחה, נספה בשואה. “סבתא שלי הגיע לשלב בו דיברה רק על היערות של פולין".
עם עליית הדיקטטורה בארגנטינה, קיבל דודה של רוזנפלד התראה שהוא ברשימה השחורה, הוא עלה על מכונית ונסע לברזיל. האיומים הגיעו גם לאמה, והן מצאו עצמן בארצות הברית. המדינה החדשה לא התחבבה על דניאלה בת העשרה, והיא עברה לגור אצל דודיה בארגנטינה. כשהסתיימה הדיקטטורה אמה הודיעה לה שהן עוברות לברצלונה, שם למדה צילום שהקנה לה את המקצוע שלה, ובאופן אקראי, התחברה לקהילה היהודית.
"בשנות התשעים עבדתי בעבודה זמנית ביריד בברצלונה, פתאום התקשר מישהו שהציג עצמו כלוי אשכנזי. באופן אינסטינקטיבי אמרתי לו- אה, אז אתה יהודי". השניים החלו לדבר, והוא הזמין אותה לבוא איתו לקהילה היהודית, או בשמה הרשמי ״הקהילה הישראלית בברצלונה״, שאז הייתה לדבריה היחידה בעיר. כך הגיעה לפסטיבל הקולנוע היהודי.
הפסטיבל נעשה בצל לחצים והביקורת הקשה על ישראל על הנעשה בעזה. בתוך כך רוזנפלד לא מוותרת על התמה שבעיניה היא כלל עולמית- “צריך להביט איפה אנחנו היום, איפה ה״לעולם לא עוד״? כיצד העולם יכול להיות כל כך צבוע? אחרי מלחמת העולם השנייה, אחרי הירושימה ונגסקי, הקמת האו"ם, הכרזת זכויות האדם, צריך להתבונן איפה אנחנו נמצאים. ועוולות המשיכו לקרות לאורך כל הזמן וממשיכות לקרות, בהרבה מקומות ברגע זה ממש, איפה הממשלות? עבורי השאלה היא איך לתחזק מבט אוניברסלי, עקבי, בלי לבלבל בין זהויות למדיניות ממשלתית, בלי ליפול להגדרות פשטניות. לצד הצורך לדבר על התנגדות, שעבורי היא לא אפוס של גבורה, היא קודם כל החיים, ואחר כך החירות. לחיות את היום יום, ולהתגבר על הבעיות".
ההתנגדות היומיומית למלחמה, הזיכרון, היא התמה שהנחתה את בחירת הסרטים. הטקסט המנסח את מטרות הפסטיבל מתייחס לזיכרון העבר כאופן התנגדות, הוא מתייחס לסבל האזרחים בעזה ובאוקראינה, ומסביר את המחשבה המארגנת מאחורי הסרטים אותם בחר צוות הפסטיבל להביא: “התנגדות אינה מורכבת ממעשי גבורה גדולים ונשגבים: הגבורה מצויה במאמץ היומיומי לשרוד ולשמור על כבוד אל מול ברוטאליות המלחמה" נכתב בטקסט המחדד את הבחירה בסרטים. “הדבר בולט בסרט ״Art Spiegelman: Disaster Is My Muse״, החוקר את מסלולו היצירתי של שפיגלמן ואת כוחה של אמנות הקומיקס לפרש זיכרון קולקטיבי; וגם ב-Ulica Graniczna של אלכסנדר פורד, אחד הסרטים הראשונים שנעשו אחרי המלחמה, והראשון באורך מלא שניסה לייצג את מרד גטו ורשה מבעד לעיני ילדים ולדילמות המוסריות של החברה הפולנית.
בתכניית השנה נכלל גם הסרט ״The Commandant’s Shadow״ של דניאלה פלקר, המתאר את המפגש בין הנס יורגן הס, בנו של מפקד אושוויץ, לבין הניצולה אניטה לסקר-וואלפיש, כמעט שמונים שנה לאחר מכן, ומאיר את הצלקות הבין-דוריות של פשעי המלחמה ואת חשיבות שימור הזיכרון.
עוד ניתן למצוא בין הסרטים: ״When Lightning Flashes Over the Sea״ – דיוקנאות יומיומיות של מלחמה באודסה, אוקראינה. ״Archeologia״ – סרט דוקומנטרי משנת 1967 על עבודות החפירה של צוות ממכון להיסטוריה בשטח אושוויץ בירקנאו, ומתמקד בחפצים השונים שהותירו נרצחים מלאומים שונים. ״Unter den Brettern hellgrünes Gras״ – סרטה של אנטיה היין, עדותה של ניצולת שואה רומניה עשרות שנים אחר האירועים – רישום של זיכרון והתנגדות לשכחה וכן הפרק הרביעי ב"יומן" של פרלוב, ברקע מלחמת לבנון והטבח בסברה ושתילה.
