משפחת שמואלביץ הראל – עלווה ויואב, הקימו לפני כשבע שנים חוות אירוח, פחות משעה מברצלונה וגם משפחה עם שלושה ילדים. איך הגיע זוג תל אביבי לחווה שבורה, למה הקורונה הייתה תקופה נפלאה ולמה הכי חשוב להיות חלק מהקהילה המקומית?
פגשתי אותם לשיחה.
על Masia Can Rovira, שנפתחה לפני כשבע שנים, שמעתי עוד בישראל, לפני שהיגרנו לפה באוגוסט, ממישהי שאני תופסת ממנה פיינשמקרית. לכן, כשעלווה פרסמה בקבוצת הווטסאפ המקומית הזמנה ליום עבודה של נשים בטבע, מה שמכונה בפיה women powder, שמתי פעמי אל החווה, לראות מה קורה כשאני יוצאת עם המחשב לטבע (ובכן לא הרבה). עקבתי אחרי הוראות הוויז וכשהגעתי, לא הייתי בטוחה שזה המקום. ראיתי חוות סוסים, עשרות קרוואנים מאוחסנים במבנה ישן, שהחזיר אותי לטיול חנוכה בכיתה י' בנוער העובד, עת פינו אותנו לקליה הישנה מפאת הגשם. המשכתי קצת פנימה ואז כבר ראיתי את הבריכה המזמינה ואת יואב עמל על הטרקטור. ברגע שהוא הבחין בי, הוא נטש את הטרקטור, כיוון אותי אל החניה בחיוך מאיר ולא עזב אותי, עד שמצא את עלווה והחבורה שהגיעה קודם לכן.
עלווה, לבושה בסטייל אש, עם חיוך מאיר אפילו יותר משל יואב, קיבלה את פני ועשתה לי סיור זריז עם קצת הסבר על המקום העצום הזה, שכולל יחידות אירוח, סטודיו ענק, חלל מרכזי וגם את הנקודה האהובה עליה – התצפית למונסראט. "אנחנו לא לגמרי סגורים מה אנחנו", היא אומרת תוך כדי שסוגרת את דלת המוסך בשל רעש הגנרטור. "כלומר, אנחנו חוות אירוח ומארחים אנשים – זה הדרייב שלנו – אנשים. טבע ואדמה, אבל אנחנו כל הזמן משתנים ומתפתחים וכל תקופה פה היא אחרת. , והחווה יכולה בכל פעם ללבוש פנים חדשות ולהתאים את עצמה לאירוע ולאנשים. הייתה לנו פה חתונה של שתי בריטיות שהתארחו פה בעבר, יומולדת, ריטריטים ועוד. עכשיו אנחנו מאוד אוהבים לקיים פה ריטריטים. בחווה יכול להתקיים ריטריט נשים הכי בוטיקי, ואחר כך יכולה להיות קייטנת משפחות עם פעילות לילדים".
חוויית הכניסה שלי למקום, כך הסתבר לי מאוחר יותר, לא הייתה ייחודית לי. "קרה לא פעם שאורחים התקשרו כשנכנסו לחווה להגיד שהם הלכו לאיבוד. גם היו לנו מקרים של אנשים שהזמינו, הגיעו – ראו את החווה ושאלו – 'איך הולכים מפה?' עכשיו הם הלקוחות הקבועים שלנו שחוזרים כל שנה". אומר יואב ואני נושמת לרווחה.
"אני חושב שמשהו בשילוב בין לנשום את האבק והדשא, הארנבות, המרחבים, גורם לאנשים לתחושה מאוד מיוחדת ונוחה", הוא מוסיף. “פלוס הקרבה לברצלונה” אומרת עלווה על המאסיה שנמצאת בצפון מערב Alt Penedès region, אזור שידוע בעיקר ביקביו.
אחרי נשנוש זריז עליתי למשרדי לאותו היום. המדובר בחדרון מלא עציצים קטנים ורדיאטור פועל, שולחן ישן ונוף מרחיב לב מהחלון. הוויי-פיי אמנם היה סבבה, אבל הטבע בחוץ היה מעניין הרבה יותר מהישיבה בפנים ובמהרה הצטרפתי לנשים האחרות שהגיעו ליום הזה ולעלווה, והלכתי לראות את היחידות אירוח מפנים. מדובר ביחידות יפות ומושקעות, שבהחלט מתאימות לבילוי משפחתי. שתיים מהן אחת מול השנייה, והשאר מרוחקות בצורה שמשאירה פרטיות למי שרוצה – בסך הכל יש 8 יחידות אירוח. בתוך החווה נמצא גם הבית של המשפחה – יואב, עלווה, נטע בן 7, לוטם בת 5 וגיא בן השלוש. – שני הקטנים נולדו פה.
יצאתי מהחווה חזרה לחיים של איסוף ילדות עם הרבה שאלות לגבי המקום ובעיקר לגבי האנשים – עלווה ויואב, הם הגיעו לקטלוניה לפני שמונה שנים ונראה שהם מגשימים את החלום של רבים: להיות מחוברים לאדמה, ופחות לשיחות זום בתור הייטקיסטים נודדים. כך נולדה הכתבה הזו.
*
פגשתי את יואב ועלווה לשיחה.
איך זוג ישראלי צעיר, מגיע לחווה שמתפרסת על 250 דונם בקטאלוניה?
אל Masia Can Rovira הגיעו בעקבות חבר-שותף-מנטור של יואב – שגיב עפרוני. "שגיב מבוגר ממני בעשור. הכרנו אחד את השני דרך חבר משותף והוא כל הזמן סיפר לי על החווה שלו בספרד. הוא קנה אותה כיוון שהבן שלו התחרה ברכיבה על אופנועים והוא היה צריך בסיס בספרד, שגם יהיה אפשר לטפל באופנועים וגם לא יזקקו ללון במלונות. לדעתי הוא אפילו לא ראה את כל השטח. היה לו חתיכת חזון כשהוא קנה את המקום הזה". יואה ועלווה, שהייתה אז בתחילת ההיריון עם נטע, טסו לטיול בספרד ועברו אצל שגיב ואשתו גל, בחווה לשתות קפה. לאחר מכן נסעו לבקר חברים בולנסיה ובמקום לחזור לארץ הם ביטלו את הכרטיס וחזרו לחווה לעשרה ימים נוספים. בימים הללו התרקמה השותפות בין הזוג לשגיב וגל עפרוני והחזון להקים בו חוות אירוח. שותפות שפועמת גם היום ומזינה את המקום.
"אני אמרתי שזהו אנחנו הולכים על זה. לאורך החיים, לשנינו היה פאשן לחוות חיים מחוץ לארץ" מספרת עלווה. לא עזבנו את ישראל בגלל שום מצב. שנינו עבדנו בעבודות שאהבנו בתחום החברתי, חיינו בתל אביב, היינו באופוריה של אחרי הלידה. אבל ברגע שנחתנו פה, משהו נפתח, אפילו ברמה הפיזית של המחשבה. כמו יציאה בשאלה, ברגע שעשינו את שינוי הצורה, גילינו שהעולם פתוח".
את השנה וחצי הבאות העבירו בנסיעות של תכנון, קבלנים. "החזון היה אירוח – כמו מלון, מצד אחד לא פלצני, שיהיה כיף פרקטי ונעים, אבל רמה גבוהה. מצד שני לשמור בחוץ שהחווה תישאר חווה. נסענו לטוסקנה לראות כל מיני מקומות ואמרתי אני לא רוצה שבילי אבן של אבן שלא הייתה פה", אומר יואב. "רציתי לשמור על אווירת החווה שיראו מה היה פה לפני. המקום הזה שהיה שבור לגמרי. יש לי סרטון של 15 דקות שאני הולך עם מצ'טה ומנסה להגיע למה שהוא היום הדירה שלנו".
את החווה פתחנו כמארחי איירביאנדבי קלאסיים ומעט לאחר הפתיחה החלה הקורונה. מבחינת הזוג, זו הייתה תקופה קסומה. "אנשים הגיעו לפה לתקופות ארוכות וגרנו בסוג של קהילה משותפת. בזמן שאנשים היו סגורים בבתים, אנחנו היינו בטבע ובאוויר הפתוח. המרחב של החווה היה הצלה עבור הרבה אנשים, וגם לנו. חלק מהאנשים שהיו בתקופה הזו, מגיעים אלינו בכל שנה והפכו ממש משפחה עבורנו", מספרת עלווה.
לאט לאט הבינו השניים שמה שהכי מרגש אותם וגם את אורחיהם הוא הקשר האישי שנוצר, והחיבור לסביבה המקומית בתוכה הם חיים. "הבנו שאנחנו אוהבים לבנות את השבוע הספציפי לאנשים שמגיעים עם עולם תוכן מקומי. אנחנו בקשר עם האורחים לפני, אני יודע לזהות בשיחת טלפון את ספר המטיילים שאדם קרא לפני ולקחת אותו למקומות שהצ'ט ג'יפיטי לא ישלח אותו אליהם", אומר יואב. יחידות האירוח אגב לא יקפצו לכם באפליקציות המוכרות, וגם חשבון האינסטגרם של החווה לא מתוקתק ומהודק כמו של אתרי נופש אחרים. מגיעים אליהם בעיקר לקוחות חוזרים, מפה לאוזן ודרך גוגל, שם ההמלצות רבות וחיוביות.
"יש לנו פה ספקים לכל דבר. אני יודעת איזה אוכל להזמין, לאיזה יקב לשלוח אנשים, מה יהיה להם כיף. אמנם אנחנו לא מצטיינים פה בבישול, אבל אני יודעת מאיפה להביא אוכל", צוחקת עלווה. "בעולם האירוח הכל כל הזמן בתנועה. יש בזה משהו שמאוד מחדש את האנרגיות, אתה כל הזמן צריך להיות במיטבך. אנחנו אוהבים לפגוש אנשים, אוהבים לשמוע רעיונות חדשים ולעשות הפקות מיוחדות".
"האתגר שלנו הוא לדעת להחזיק את הכל ולהישאר בכיף, עם כסף ועם שימור האנרגיה. לדעת מה לעשות ומה לא. יש אינסוף רעיונות. כל מי שמגיע לפה יש לו רעיון והרבה מהתשתיות בחווה התפתחו עם הרעיונות האלה, אבל בסוף זה עסק שצריך לנהל. יש אירועים שנעשה ללא רווחיות גבוהה, אבל שנותנים אנרגיה וממלאים אותנו ואנחנו צריכים לשמור כל הזמן על המאזן הזה", אומר יואב.
עלווה ויואב נמצאים בתנועה מתמדת. גם שלהם כפרטים וכמשפחה, וגם מבחינת העסק. אחרי שבע שנים יואב ניאות ללמד את עלווה לנהוג על הטרקטור ועכשיו היא מגלה את החווה דרך מימד חדש. הילדים הולכים לבית ספר באזור. מצד אחד זה מצריך הסעות, מצד שני משאיר יותר זמן ללא ילדים במהלך היום. בכל מקרה הם מאוד מעורבים בנעשה בחווה – גינון, אירוח, ואירועים. תקופת גידול ילדים קטנים ועסק היא תקופה מאתגרת לכל אחד ואחת. במקרה שלהם נראה ששאילת שאלות על חייהם, לא משתקת אותם ולא פוגעת בתנועה שלהם.
"יש באירוח מן נקודה שאתה שואל את עצמך, את החיים של מי אני חי? אנשים באים, רוצים קפה, לשמוע את הסיפור ואני בעצם צריכה להוציא כבר את הילדים. לא הספקתי לעשות כלום, אבל בעצם הספקתי. אני פוגשת אנשים בטוב שלהם, אבל גם מרגישה אחריות לספק להם חוויה טובה. אני חושבת שגם זכינו באורחים ששמחים לגדול ולהתפתח איתנו", אומרת עלווה.
*
איך תפסה אתכם המלחמה והאם אתם מרגישים מורכבות בהיותכם ישראלים?
ב-8.10.23 שנינו רצינו לחזור לארץ. אם לא היינו מוצאים משמעות, היינו חוזרים. אבל מצאנו את המשמעות שלנו במחנה פליטים שהקמנו. מהר מאוד הבנו שאנחנו סוגרים את כל האפליקציות – הכנו לוח מדפי A3 והגיעו אלינו – החל ממשפחות שהיו תקועות באירופה, דרך משפחות שרצו לצאת ועד לניצולי נובה שחיפשו מקום. שמונה חדרים שהכילו 50 אנשים.
ואתם מרגישים שמשהו השתנה ביחס הסביבה אליכם מאז ה-7.10?
מבחינת המקום אנחנו מרגישים בסביבה של אנשים מאוד מכילים, מבינים, מכירים את המורכבות ואת זה שאפשר גם וגם. אנחנו לא מחפשים לנצח. אין לנו אג'נדה ואין תלות בשוק הישראלי. רוב האירועים הם לא לקהל ישראלי.
אם מישהו רוצה לפתוח עסק מקומי – מה ההמלצה שלכם?
יואב: "אם מישהו פותח פה עסק, הוא חייב לדעת שזה מאוד קשה בירוקרטית. זו לא קלישאה שהכל איטי. בנוסף, להתחבר ברמה האנושית לקהילה המקומית. למצוא מי שיכיר אתכם, יהיה בעדכם. הם לא עושים קיצורי דרך ולא מעגלים פינות, אבל זה מאוד עוזר".
עלווה: "אנשים אומרים לנו שאנחנו חיים את החלום, וכן, אנחנו חיים את החלום שלנו. הרבה פעמים אני עוצרת ואומרת, וואלה עם הרגעים הקשים – אנחנו בהגשמה. אני לא יודעת להגיד אם לפני שמונה שנים, חשבתי לגור בחווה ולארח אנשים. היום אני יודעת שכן. אין לנו תוכנית אסטרטגית, אנחנו לא יודעים לשבת על הלפטופ, אבל אנחנו כן בהתפתחות כל הזמן".
סוד הקסם של הזוג, למדתי מאוחר יותר, הוא בעצם היותם. הם נכנסו למסיבה בה הייתי ופתאום משהו באנרגיה של החדר השתנה. יש אנשים שנעים להיות לידם, שמרגיש שהם רוצים בטובתך ובאמת מתעניינים בך. זו אכן חוויה שלא צריך בשבילה שבילים מעוצבים, אלא בעיקר לב פתוח ואדמה מוצקה.
לחווה: Masia Can Rovira בגוגל מפות.
