שולחת דרישת שלום חמה מהחוף הכי דרומי של אירופה, קוסטה דל סול.
בהתחלה חשבתי לקרוא לכתבה – "הבחירה שלי", אך ככל שחשבתי על זה, וצללתי לכתיבה, הבנתי שאני חוטאת לאמת, כי מי באמת בוחר? החיים מתווים אותי למקום טוב, ומשם למקום טוב יותר, ואני זורמת. בדיוק כמו שלמדתי מהדולפינים בריף-הדולפינים באילת, כשעבדתי במחיצתם.
אבל רגע, לפני שנמשיך, הזמנתי לעצמי בירה. עכשיו הכתבה הזאת תזרום לבטח!
הפרק שבו אני עוזבת את הארץ (עם מזוודות מלאות)
בשנת 2006 – החלטתי לראות עולם.
ארזתי ילד בן 10+ בן הזוג דאז והשותף העסקי היום + הכלבים + חתול במטרה לצאת למסע בעולם.
יעד ראשון
יוון – אי מרוחק בשם Patmos. שנה נהדרת במטרה להנעים את חיי הדולפינים החופשיים באיים הדודקנס. נהנתי, למרות שמנקודת המבט של המקומיים, דם ישו עדיין היה טרי על ידיי. אבל מה לעשות, זה מה שקורה כשיהודייה נוחתת באי נוצרי קדוש (סיפור מעניין כשלעצמו, בהזדמנות אספר).
יעד שני
ברלין. שנה אפורה ומאוד מדוייקת (קרי: סגרירית ומדכאת). השמש נעלמה איפשהו באוקטובר ולא חזרה עד אפריל, מה שדחף אותי לחפש חום.
לאן? דרום ספרד.
למה? שמש בחורף, זיכרון ילדות שצץ פתאום.
פלאשבק: כשהוריי החליטו להיות אוונטוריסטים
לפני 52 שנים, בהיותי בת 7, העולם היה פתוח (וההורים שלי קצת משוגעים). אבא שלי, יוסף עמיאל – ג'ו הגדול – ניסה עסקים חדשים. נחתנו בפרנקפורט, משם קפיצה לבואנוס איירס, ואז…מלגה.
אוי, מלגה! ההיפך המוחלט מכל יעד אפשרי עלי אדמות. שמש, אנשים שמחים, הכל רגוע. זה היה בתפיסה של ילדה בת פחות מעשר. טוב, נתעלם ממשטרו של פרנקו באותו עת, שאסר על נשים להיות בביקיני בחוף. ונתעלם גם מהעובדה שבית הספר העלים עין כשהילדים הרביצו לי ולאחי בהפסקה כי לא התפללנו לישו. חוץ מזה – הכל Vale!
מרבייה Marbella, זכורה לי כמו חוף ענק עד האופק, צדפות ביין לבן, שום ופטרוזיליה מוגשות בחושה כמו בסיני, הכל טבעי ואישי.
2011: חזרה אל העתיד (או העבר?)
נחתנו במלגה, אבל מזרחית אליה מצאתי משהו שנראה בדיוק כמו המקום שעזבתי לפני ארבעה עשורים – נרחה Nerja. עמדנו על ה"בלקון דה אירופה" – האקס, הבן ואני – וידענו שלושתנו שאין טעם להתווכח או לשכנע. זה הוחלט. כאן נחייה.
אבל רגע – בהשאלה, ממה נחייה?! ביולוג עם תואר דוקטור בהתנהגות חברתית של יונקים ימיים ומאמנת דולפינים לשעבר, לא בדיוק מקצועות מבוקשים בעיירת דייגים בדרום ספרד.
כך די במקרה, נולד הרעיון לאירוח תיירותי. לא כתוכנית עסקית, אלא דרך לחיות כאן באמת. פתחנו שולחן בספרד.
Bien-venidos, הללויה!
נרחה
עיירת דייגים ציורית בין מפרצונים קטנים, גובלת בשמורת טבע מדהימה.
סמטאותיה צרות בסגנון אנדלוסי – זה אומר מרפסות צבעוניות מפורזלות בשחור, עציצים עם פרחים, קירות לבנים, גגות רעפים אדומות, וילונות פלסטיק נגד זבובים בדלתות.
מפרצונים רבים לה. בשנות השבעים עם התפתחות התיירות בקוסטה דל סול, העלימו את כל קו הים ובנו מפלצות גורדי שחקים לצד מסעדות על טיילת. מכיוון שנרחה ממוקמת על צוקי סלע, מפרצונים שגולפו עם הגלים, מה שיצר קושי לבנות טיילת בסגנון המקובל. זה מה שהציל את נרחה מלהפוך לעוד חוף שטוח חסר אופי בקוסטה.
במפרצונים נחות על בטנן סירות דייגים, על הספסלים ממש מולן, יושבים בעליהן, הדייגים לשעבר, כיום פנסיונרים שזוכרים יציאה יומיומית לעושר הימי.
כל אחד מהם מתיישב על הספסל, אחרי שהספיק בוקר פעיל במיוחד בחלקת האדמה הפרטית שלו ואחרי זה קפה עם החבר'ה של הפרלנט השכונתי.
בית הקפה "El Colorao", פתוח כל יום משעה 7 בבוקר עבור הדור שמקדים, מול הכנסייה הקטנה במרכז העיר La Hermita.
שם, אני אוהבת לשבת ולנסות לבודד מילים בשטף שיחות עירות בין פנסיונרים המתווכחים מי מבין יותר בחקלאות, אדמה, סוסים, דייג, כי כל אחד יודע יותר טוב מחברו ובלהט השיחה יש גם ריבים קולניים אבל אני נהנית להקשיב לעימות הקולני במבטא אנדלוסי כבד, כזה הבולע את סוף המילה ומכניס את הבאה בתור, בשירה עם טון עולה כאילו שואל, מה, לא הבנת?
היום בבוקר היה ויכוח עם מי נכון יותר לחרוש ערוגות ישרות כסרגל, זוג שוורים או סוס בודד.
הם עדיין משמרים את השיטות הישנות ונמנעים מלהשתמש בטרקטור, מכיוון שחלקות האדמה קשות להגעה עם רכב כבד.
שם הם ישתלו תפו"א, פלפל ירוק, חצילים, בטטות ועגבניות.
בצהרי היום הם כבר יפרשו הביתה לארוחת צהרים, יעלו כל אחד על האופנוע המרעיש, כולו מוחזק באזיקונים, מאובק אבל עובד עדיין. למרגלותיו יושב בניחותא כלב קטן שמלווה את בעליו בכל מעשיו, ללא רצועה, ללא צורך לקרוא או להורות על הפעולות הבאות, הכל ידוע מראש.
בדרכם הביתה לארוחה שהאישה, עקרת הבית, הכינה מראש מהקציר של הבוקר.
אני מנסה להספיק לפני השעה 14:00 לעבור עם האופנוע בין הסמטאות, לזהות דלת פתוחה עם מרכולת המוצעת לצד משקל קטן וישן. הסבתות יציעו למכירה במחיר 1,5€ לקילו את השפע מגינת הירק, שנקטפה אך הבוקר.
לכל ירק צורה ייחודית, ממש לא כמו הדוגמנים המשעממים חסרי הטעם, שמככבים במדפי הסופרמרקט.
בקיץ יש היצע גדול יותר של פירות – ענבים, תפוזים, סברס, גויאבה, מנגו וצמחי תבלין כמו אורגנו, עלי דפנה, לטיבול מרקים סמיכים, למה שהם קוראים El Puchero.
הם תמיד ישקלו קילו, ומעל יוסיפו עוד ירק אחד קטן, להטיל ספק באמינות המשקל ולהיות נדיבים בקריאה ברורה ורמה:
"Aquí tienes un kilo bien pesado!"
הנה לך קילו אחד כבד ביותר!
מאז שהגעתי לכאן, מסתובבת בין הדלתות ומדי פעם מוצאת שאחת מהן נסגרת לתמיד. היי שלום סבתא, תודה על הנדיבות והשפע.
עצוב לי יותר על הדור הבא, אשר לא ממשיך את המסורת של הסבים והסבתות.
נרחה מתויירת מאוד גם בחורף, מלאה בברים ומסעדות. אבל בשביל טאפאס טובים, אני נכנסת למקומות הלא מתויירים, בסמטאות שכוחות שרק המקומיים נוכחים, מנות טריות וגדושות בלי ניסיון לעיצוב הגשה מיוחד.
לשם מועדות פניי אם מתחשק לי איזה סרדין על הפלנצ'ה, או בוקרון בווינגרה (דג קטן כבוש בחומץ, מעשה הבית) לצד בירה קרה, במיוחד Águila.
וההנאה האולטימטיבית עבורי, אלו הצ׳ירינגיטוס El Chiringuito – טברנות הממוקמות על החוף.
המועדף עליי נקרא מאורי Mauri.
15 מטר מהגלים, רגליים בחול, מנות פשוטות אך טעימות של דגים צלויים בגחלים לוהטות, פאייה וכל המנות הספרדיות האותנטיות.
החוף הזה אהוב על המקומיים, אשר באים עם המשפחה המורחבת, כולל הסבתות, פותחים שולחן, מדליקים מנגל, מעמיסים צידניות כל טוב ונשארים עד הלילה לבלות בים.
כמה צעדים מהצ'ירינגיטו – גינת הקסם שלי, המחבוא, המקום להתרוקן ולהיטען מחדש כל יום.
המקום שבו הכל מתחבר
מזה 14 שנה אני כאן, מנהלת דירות אירוח בנרחה.
שם העיירה נגזר מהמילה Narixa – "מעיין שופע" – וזה לא סתם. המקום מתברך בנהרות תת-קרקעיים שזורמים מגרנדה Granada שבצפון. מי השלג החורפי המצטבר על הרי סיירה נבאדה Sierra Nevada נמסים לאיטם, מחלחלים כל הדרך מתחת לשמורת הטבע, ונובעים בדיוק אצלנו. הם נשפכים אל הים, במפלי מים מתוקים, עשירים במינרלים. אלה המים שאני אוספת ושותה.
ובגלל שהמים האלה כל כך עשירים במינרלים, הם מושכים דגים רבים ששוחים קרוב לחוף, במים צלולים וקרים. וזה מושך גם… נכון, דולפיני בר! אז הנה, כך עברתי מדולפינים באילת לדולפינים בנרחה. המעגל נסגר.
יציאה לשייט קייקים כאן זו אטרקציה תיירותית מהנה מאוד. החורף שימשי, הקיץ חם ומלא תיירים – בדיוק כמו באילת.
הפרק שבו מתברר שכאן זה בעצם שם
כשאני מסתכלת על קו הנוף – גבעות עגלגלות מנוקדות בעצי זית, חרוב, תמר, רימון ותאנה – אני נזכרת בגליל המערבי. ואז הבנתי: תסתכלו על המפה, קו הרוחב החוצה את צפון הארץ נושק לדרום ספרד.
גם צמחי המרפא הגדלים בר כמו טימין, רוזמרין, אורגנו – מעשירים את המטבח הספרדי השייך לאגם הים התיכון.
ואם במקרה סיימתם את היום בחוף הים שרופים מהשמש, בכל גינה ציבורית גדלה אלוורה שיכולה להרגיע את העור הצרוב.
Hasta pronto!
גלית.
כל הצילומים בכתבה, צולמו ע״י גלית עמיאל.
לאינסטגרם: @galit_amiel_
תגובה אחת
תודות מיכל ותמרי שלי
על ההזדמנות לשתף, אם זה בכתיבה ואם זה בצילום.
תענוג איתכן
בואו לבקר אותי בנרחה!!