על התערוכה הגדולה של פאן־אפריקה ב־MACBA
יש לי חיבה מיוחדת למוזיאון ה־MACBA, אולי משום שהוא אף פעם לא מרגיש כמו מקום שמבקש להתנתק מהעיר. עוד לפני שנכנסים אליו, הכיכר כבר פועלת: סקייטרים, ישיבה על הרצפה, גלישה על מעקות, סימנים שחורים על הקירות. מרחב חי, לא ממוסגר.
הבניין עצמו, בית מודרניסטי לבן, בקווים חדים ומלוכסנים, נטוע בלב הראבל, בין מבנים עתיקים: חלקם שמורים שהפכו למוזיאונים, חלקם עזובים, וחלקם פשוט מרכיבים את רחוב ראבל, הצפוף בבניה ,הסואן, מלא האדם. החזית הלבנה, שנולדה מתוך אידיאל אדריכלי מודרניסטי בעל הקשר פוליטי־היסטורי מובהק, נשרטה, התלכלכה וספגה סימנים.
גם בפנים התחושה דומה. באזורי הכניסה, בדלפקי המידע אין טקסיות יתר. השומרים והעובדים מדברים בגובה העיניים, לפעמים מחליפים מילה אישית, לפעמים בדיחה. המוזיאון אינו מבקש להעמיד את עצמו כמרחב סטרילי או מורם מעם, אלא ככזה שנמצא במגע מתמיד,עם מי שנכנס אליו.
אני נזכרת בחודשים הראשונים שלי בברצלונה, מסתובבת לבד עם בתי הקטנה, והיא רק רוצה לגעת. השומרת קורצת לה ואומרת שאפשר, אבל רק קצת. איזו נחמה הייתה שם, אחווה רגעית בין אנשים רגילים אל מול קדושת האמנות, אולי מהגרת בעצמה, אולי סטודנטית במשמרת ארוכה.
לאורך השנים ה- MACBA מחזיק מתח עקבי: בין אמנים מרכזיים מהשדה הבינלאומי לבין אמנים שפועלים מתוך הקשר מקומי; בין מחקר היסטורי להצגת עמדה פוליטית. לא תמיד, לא בכל תערוכה, אבל לעיתים קרובות עולה ממנו רוח ברורה. אולי זו רוח קטלאנית, כזו שלא ממהרת להתיישר עם המרכז, קשובה להיסטוריות שנדחקו הצידה, ונותנת לאי־נוחות, מקום להיות.
Project a Black Planet: The Art and Culture of Panafrica
ועכשיו, כשביקור במוזיאון עכשווי כבר הפך לשגרה, הגעתי לצפות בתערוכות שמסכמות שנה ופותחות את הבאה. לרוב זו חוויה מעניינת ומעוררת מחשבה, אך הפעם, בתערוכת הדגל של המוזיאון, ציפה לי משהו אחר לחלוטין, חזק ומטלטל במיוחד.
פרויקט הפלנטה השחורה: האמנות והתרבות של פאן אפריקה, היא התערוכה הבינלאומית הגדולה הראשונה, הבוחנת את הביטויים התרבותיים של הפאן־אפריקניזם מראשית המאה ה־20 ועד ימינו (פאן־אפריקניות Pan-Africanism, היא תפיסה אידיאולוגית, פוליטית ותרבותית הדוגלת באחדותם של עמי אפריקה ושל בני התפוצה האפריקאית ברחבי העולם, על בסיס היסטוריה משותפת, זהות משותפת ומאבק משותף בדיכוי קולוניאלי וגזעני – ו״ק). זו אינה תערוכה מקומית, וגם לא תערוכה שנועדה “להציג נושא”. זהו ניסיון שאפתני למפות תנועה תרבותית, פוליטית ואמנותית לאורך יותר ממאה שנים, מן הקונגרס הפאן־אפריקני הראשון ב־1919 ועד היום. ניסיון שמבקש לא רק להציג היסטוריה, אלא לאתגר את האופן שבו היסטוריה נכתבת, נאספת ומוצגת, ובמובן הזה פועל בלב־ליבה של רוח המוזיאון.
חלל שדורש זמן
התערוכה מציגה את הרעיון פאן־אפריקה, כמרחב מדומיין החורג מגבולות לאומיים, שבו אמנות ותרבות משמשות כלי להתמודדות עם מורשת הקולוניאליזם ולחזות עתיד משותף וצודק. היא כוללת כ־500 עבודות של כ־100 אמנים ואמניות מאפריקה ומהתפוצות, ומפגישה מגוון רחב של מדיומים ופורמטים בדיאלוג שוויוני, ללא היררכיה של מקום, זמן או ז’אנר.
התערוכה מבקשת הרבה, במילים ובדימויים. לא עומס מבלבל, אלא עודפות ועושר. קראתי טקסט קיר אחד מתוך כמה, אך מהר הסטתי את המבט לעבר התערוכה. מאיפה בכלל מתחילים דבר כזה? ניסיתי להבין מה אני רואה, באיזה הקשר זה נוצר ואיך כל זה מוחזק יחד.
כבר היה ברור שלא מדובר בעוד תערוכה מרשימה, אלא במקרה מיוחד שמסרב להיפתר עם היציאה מהחלל. גם מיקומה, בקומה השנייה ובחלל המרכזי והגדול, הוא הצהרה. כמה שבועות אחר כך חזרתי לסיור מודרך, שלא ״מיסגר״ את החוויה, אלא העמיק אותה.
שלושה חללים, שלוש תנועות
האוצרות אמנם אינה מציעה מסלול לפי ציר הזמן, אבל היא כן מציעה דרך ללכת בה. המבט מונחה דרך חללים תמטיים שמארגנים את החוויה מבפנים. כך מוצגת התערוכה כשלושה מרחבים מרכזיים, שבתוכם נפתחים תתי־חללים, ונעה בין היסטוריה, סמלים וחוויה אישית.
החלל הראשון: היסטוריה כמנגנון
זהו החלל ההיסטורי יותר. הוא עוסק בכיבוש אפריקה, ובעיקר באופן שבו הוא הוסבר, הוצדק והופץ דרך מערכות ידע מערביות: מפות, ארכיונים, תצלומים, ייצוגים אתנוגרפיים וטקסטים פילוסופיים. כאן מתבהר ש“אפריקה” איננה רק מקום, אלא רעיון, דימוי שנבנה כסוג של ספרייה קולוניאלית, המציגה את היבשת כחלל ריק שאפשר למלא, לנהל ולשלוט בו.
פילוסופים מערביים, ובהם הגל (Georg Wilhelm Friedrich Hegel) פילוסוף גרמני שעסק בהתפתחות הרוח וההיסטוריה, טענו שלאפריקה אין היסטוריה. הטענה הזו יצרה דימוי פרימיטיביסטי, שההפרדה בין “מסורתי” ל“מודרני” ממשיכה לשעתק עד היום. אך התערוכה אינה נעצרת כאן: היא מצביעה על הרגע שבו הידע הזה נלקח מחדש בידי אפריקאים וצאצאיהם, לא כדי לאמץ אותו, אלא כדי להפוך אותו על ראשו ולפתוח דרכים אחרות לחשוב על זהות, שחרור וסולידריות פאן־אפריקנית.
כבר בכניסה לחלל מתערערת היציבות. עבודות אמנות מוצבות לצד חומרים ארכיוניים ותצלומים היסטוריים, והמרחב נחתך במדפים כשמוצבים עליהם פסלים הנראים כממצאים ארכיאולוגיים, אך הם יצירות עכשוויות. כך מיטשטשים הגבולות בין עבר להווה, בין חפץ מוזיאלי לדבר חי, ונפתחת השאלה כיצד היסטוריה נארזת כידע, ומי נכלל בה.
מבין רצף העבודות בולטת העבודה (Static Drift (2010 של אינגריד מוונגי ורוברט הוטר (Ingrid Mwangi and Robert Hutter). על עור גופה של מוונגי נצרבו מפות של גרמניה ושל אפריקה, הנראות ככתמי לידה. על גרמניה מופיעות המילים burn out country, ועל אפריקה bright dark continent. הופך למצע שעליו נחרטות היסטוריות של כוח, שייכות וניצול.
עבודה אחרת, שקטה ומינימלית, היא- A Caribbean Basin, 1982, של ג’ון סטולמאייר (John Stollmeyer): קערת מתכת חלודה, מחוררת בקווי המתאר של קובה, גרנדה וניקרגואה, שלוש מדינות שעברו מהפכות סוציאליסטיות ושעוררו תקווה אזורית רחבה, אך גם הובילו לחרם ולהדרה כלכלית מצד ארצות הברית. החורים, המעוצבים בעדינות כמעט מקרית, נושאים את המתח שבין אידיאל פוליטי למציאות חומרית פגועה.
אלה רק כמה נקודות אחיזה מתוך רצף רחב של עבודות וחומרים שממלאים את החלל.
החלל השני: דגל, מסע, עתיד
עם הכניסה לחלל השני, הצבעוני והססגוני יותר, מתבהר מיד שזהו מרחב העוסק ברעיון הפאן־אפריקני ובדגל כסמל מרכזי. הדגל הפאן־אפריקני, אדום, שחור וירוק, חוזר כאן שוב ושוב: האדום מסמן את הדם המשותף, השחור את הקהילה וזכותה לריבונות ולהגדרה עצמית, והירוק את אדמת אפריקה הפורייה. בניגוד לדגלים לאומיים, זהו דגל נייד, סמל של סולידריות החוצה גבולות מדינה, ומזכיר גם את האלימות שבה גבולות אלה נקבעו.
בחלל זה, הדגל אינו רק סמל, אלא נקודת מוצא לחשיבה מחודשת. מתוך ביקורת על תפיסות זמן מערביות, העבודות פונות אל מיתוסים, מסעות ודמיונות עתידיים, לעיתים כאלה שמרחיקים אף מעבר לכדור הארץ. עבודות הוידאו מציעות ניסוחים אפשריים על העתיד: חזיונות על אוטופיה פאן־אפריקנית, ספקולטיבית ופוליטית כאחד.
עבודות נוספות מרחיבות את השיח גם אל אקטיביזם להט״בים, ומציעות תפיסה של שייכות, תלות הדדית ואנושות משותפת.
החלל האחרון: ריבוי, אי־נוחות, זהות
זהו החלל האחרון בתערוכה, המקיף והעמוס ביותר. חלל מרכזי שממנו נפתחים חללים קטנים, תתי־חללים עם תמות שונות, כולם נקשרים לתימה אחת רחבה ואישית במיוחד. זהו גם החלל הגדול ביותר, וגם הסובייקטיבי והקשה ביותר לעיכול.
עשרות עבודות, ריבוי קולות ומדיומים. חגיגה חזותית ורעיונית שבה מופיעות עבודות של אמנים ואמניות מרכזיים, בהם מרלן דומא (Marlene Dumas), כריס אופילי (Chris Ofili), קרי ג’יימס מרשל ( Kerry James Marshall) וסמואל פוסו (Samuel Fosso) שבעבודתו האיקונית, המוצגת גם היא בתערוכה, פוסו מגלם דמות של “צ’יף” אפריקאי במשחק זהויות, שמבקר אליטות אפריקאיות ששיתפו פעולה עם הקולוניאליזם, באמצעות דימוי ראוותני, אירוני וכואב. לצד עבודות אלו נפרש רצף רחב ומרהיב של התייחסויות אישיות, גופניות ופוליטיות לשאלה מהי שְׁחוֹרוּת (Négritud – היא תפיסה תרבותית הרואה בשְׁחוֹרוּת לא תיוג גזעי, אלא דרך להיות בעולם), ומה פירושו להיות שחור, רצף שמדגיש ריבוי ולא אחידות, ומותיר את הצופה במצב מתמשך של שאלה וחשיבה.
במרכז החלל מוצבים שני ביתנים פתוחים, איים של התכנסות. אפשר לשבת, להקשיב, לצפות ולעיין בחומרים ארכיוניים: סיפורים אישיים, הקלטות, מגזינים, ספרים ומחקרים. יחד הם מדגישים שהשְׁחוֹרוּת, אינה זהות קבועה או מהות אחת, אלא מושג נזיל ודינמי, כזה שנוצר מתוך היסטוריה, אך גם מתוך חוויה סובייקטיבית חיה.
מבין עשרות העבודות, ציור קטן וכמעט חבוי תופס את העין. במבט ראשון הוא נדמה מוכר, אקספרסיוניסטי. אני מתקרבת, זהו 1963 Agony של קולט אומוגבאי (Colette Oluwabamise Omogbai), מחלוצות המודרניזם הפוסט־קולוניאלי בניגריה. גופים מתפרקים אל תוך כחול- שחור בצבעוניות עזה. זוהי עבודה עוצמתית, שמצביעה על האופן שבה אמנות אפריקאית, השפיעה עמוקות על האמנות המערבית המודרנית, השפעה שלרוב הועלמה או נבלעה בתוך הסיפור הרשמי של תולדות האמנות.
אסיים בעבודה מוכרת מן השדה הבינלאומי. Albino של מרלן דומה Marlene Dumas.
הציורים של דומא עוסקים בעקביות בגוף, בזהות ויחסי כוח. בציור Albino מתואר אדם אפריקאי שחור ולבקן. המבט האניגמטי וגוון העור הרפאי, מייצרים תחושה חריפה של ניכור. זהו ציור שמחזיק דיון רחב על הגוף כמחולל זהות, ועל האופן שבו אמנות יכולה לערער הבחנות גזעיות מבלי למהר להציע מסקנה סגורה, וכך, מכיוון אחר, העבודה מחזירה אותנו ישירות אל שאלת הליבה המהדהדת בחלל.
הבחירה להציב את הציור הזה על קיר מרכזי, משאירה את התערוכה פתוחה לדיון מורכב, ביקורתי ורב־קולי, שאינו מתכנס לאמירה אחת. תערוכה שמבקשת מן הצופה לשהות, להסתבך, ולהחזיק אי־נוחות כעמדה.
אז כן, לכו לראות. תנו לעצמכם זמן, ואולי אפילו יותר מביקור אחד. התערוכה מוצגת ב־MACBA, ותינעל בתאריך 6.4.26. בימי שבת אחר הצהריים הכניסה חופשית.
זוהי הזמנה נדירה לפגוש תערוכה שלא ממהרת לשחרר.
לינק לאתר התערוכה, כאן.
התערוכה נאצרה בשיתוף פעולה של מנהלת ה-MACBA, האוצרת הראשית – אלווירה דיאנגני אוסה (Elvira Dyangani Ose), לצד האוצרים אנטוואן בירד (Antawan I. Byrd), אדום גטצ’ו (Adom Getachew) ומת’יו ס’ ויטקובסקי (Matthew S. Witkovsky) ופותחה בשיתוף עם Art Institute of Chicago, ה־Barbican Centre בלונדון ו־KANAL – Centre Pompidou בבריסל. היא עתידה לנדוד בין מוסדות אלה עד אביב 2027.
ורה רינקון קורמן אמנית, אוצרת ומרצה, המתגוררת בברצלונה ופועלת בין ברצלונה לתל אביב.
שותפה להקמה ולפיתוח השלוחה הברצלונאית של Art Walk & Urban Adventures, מיזם סיורים שנולד בניו יורק ומשלב אמנות, אדריכלות והקשרים היסטוריים-חברתיים.
