לטולדו הגענו בן זוגי ואני ברכבת, וירדנו בתחנת רכבת יפיפיה מתחילת המאה ה-20. לא חיכו לנו כרכרות וסוסים ביציאה מהתחנה, ונאלצנו לצעוד כפשוטי העם לעבר הגבעה הנכספת של העיר טולדו.
חצינו את גשר סן מרטין החוצה את נהר הטחו וטיפסנו אל העיר, מתפעלים מהיופי המוריק והעתיק.
את המראה הזה לכד וצייר יפה הצייר אל גרקו (El Greco), שהתגורר בעיר בסוף המאה ה-16 ותחילת המאה ה-17. תוכלו לבקר במוזיאון שבעיר, אם תספיקו.
התחלנו בכיכר זוקודובר (Plaza de Zocodover) שבו נערך במאה ה-15 בחסות האינקוויזיציה, טקס אאוטו דה פה
Auto de fe(טקס הענשה פומבי), לרגל נישואי המלך פליפה השני עם נסיכת צרפת- אליזבת דה וולוואה.
וכמו במשחק חפש את המטמון, תרנו אחרי כל סימן ליהדות של המקום- האם יש שני חורים במפתן הדלת- חורים שהשאירו המזוזות שנעקרו ממקומן? האם שם הרחוב, יהודי? מצאתי סימנים כגון אלו בכל מיני מיקומים מפתיעים:
התחנה הראשונה שלנו בטולדו הייתה בית הכנסת סנטה מריה לה בלנקה (Sinagoga de Santa María La Blanca).
כן, קראתם נכון – בית הכנסת סנטה-מריה. בהחלט שם מסקרן ולא אופייני לבית כנסת ואכן שמו ניתן לו על ידי הכנסיה הקתולית בתקופה מאוחרת יותר. בית הכנסת תוכנן ונבנה ככל הנראה על ידי אדריכל ובנאים מוסלמים, מה שבא לידי ביטוי בקשתות הפרסה, באלמנטים הקישוטיים ובעמודים המתומנים.
בית הכנסת נבנה בסגנון מודח׳ר Mudejar עם השפעות של סגנון אלמוהאד Almohad, שני סגנונות אופייניים מאוד לראשית האלף השני באיבריה.
בית הכנסת נחשב כעתיק ביותר באירופה ששרד בשלמותו והוא שימש את הקהילה היהודית במשך כ-211 שנים. הוא הפך בימי האינקוויזיציה לכנסיה, בהמשך גם למחנה צבאי, למחסן ואפילו לאולם ריקודים. כיום בית הכנסת חזר לידי הכנסיה הקתולית שהשקיעה הון גדול בשיקומו ומשנת -2013 נעשים מאמצים להשיבו לקהילה היהודית.
סיפורו של בית הכנסת מקפל בתוכו את ההיסטוריה המורכבת של טולדו ושל ספרד כולה, בלב עיר שהייתה סמל לדו-קיום בין הדתות.
וזה מה שהעלתי במצלמתי:
בית הכנסת השני, שביקרנו בו, היה אל טרנסיטו (Sinagoga del Tránsito), אשר הוקם בשנת 1356, ע״י שמואל אבולעפיה – הגזבר של פדרו ״האכזר״ מלך קסטיליה.
שני בתי הכנסת עירומים, ריקים. ללא ספסלים, ללא ריח הבשמים, וללא ריח הגברים והבל פיהם הדחוס משעות של תפילה וישיבה בצוותא. וללא המולת הנשים, שלמרות שלא ניתן להן חלק בתפילה – היו עסוקות בשיח ובשמירה על הילדים.
ומעל לראשי, כתובת — אותה כתובת שכתב אבי ואחיו על מצבת סבי, מתוך תהילים פ״ד:
ממליצה להציץ באוסף היודאיקה הייחודי של המוזיאון במקום.
מול בית הכנסת נעמדתי מתחת לעץ, מתבוננת בנוף מכיוון אחר, אל עבר נהר הטחו. האם לכאן הם יצאו, אחרי התפילה? האם הנוף הזה, הנשקף לעיניי עכשיו, היה גם מראה עיניהם?
הזמן עף, לא נשאר עוד רגע להמשיך ולבהות בנוף. היינו צריכים להתחיל ולרדת חזרה לכיוון הרכבת, אל חיי הכאן והעכשיו, ואל הלילה שמחכה לנו במדריד.
בריצה חזרה לרכבת, נעצרתי בבת אחת מול חלון ראווה של קונדיטוריה.
פשטתי על הקונדיטוריה ולקחתי את כל מה שיכולתי בדקות המועטות שנותרו לי. אספתי מכל הבא ליד- עוגיות שקדים סהרוניות, כדורי מרציפן בדרגות שונות של דחיסות אווריריות, עם ציפוי פריך יותר או פחות- טעמים שלא פגשתי מאז המימונות העשירות אליהן לקחו אותי הוריי בקטמון של שנות השמונים. בסיס אחד שחזר על עצמו: שקדים טחונים, סוכר, תמצית וקליפת הדרים. הטעם שנעלם עם סוף הילדות שלי, פגשתי בו שוב רק כאן, בטולדו — מרקם רך במיוחד, כזה שנוצר מהוספת חלמון של ביצה. נסו את ה-Dolces de Yema.
מאפים אלו מקורם במנזרים- שם שימרו הנזירות והיהודים המומרים (הקונברסוס) מתכונים יהודים ישנים.
את המתכונים לקחו איתם המגורשים לצפון אפריקה ומשם הגיעו גם לקטמון.
אז המלצה ממני לסיום מתוק של יום בלתי נשכח בטולדו, בקרו בחנות Confitería Santo Tomé:
אפשר להספיק יותר או פחות ממה שהספקנו אנחנו, אפשר לעצור במקומות אחרים לגמרי, לשים את גוגל מפס בצד וללכת לאיבוד בסמטאות של העיר.
לכו בעקבות הסימנים שתמצאו בדרך, ותמצאו את הסיפור שלכם בעיר.
עליי – את הסטודיו קיפלתי לארגזים, את החנות נעלתי ואת המפתח לא קשרתי סביב צווארי.
קפצתי באנג׳י על החיים, יצאתי לים בלי מצפן, הימרתי על כל הקופה, עושה פרי סולו, מתייצבת מול הדרקון, כל המטאפורות יחד- והנה, זה קורה: מגיעה באוגוסט למדריד עם בן הזוג, שני ילדים, כלב וחתולה וכמה ארגזים. נגיע ונפתח בזהירות את שק החלומות, התכניות הגדולות, השאיפות הקטנות וננסה להגשים.
