מדרידאית טרייה, נוסעת לחופשה בברצלונה ומנסה להבין משהו על החומרים שמהם בנויים סיפורים של עיר.
*
כבר ברכבת המהירה ממדריד לברצלונה היה ברור: דבר ראשון ולפני הכל, לים.
ציר ההליכה אל הים מזכיר לי שוב את העיר. עצים גדולים מצלים על הרחובות החמים. גם ברחובות הרחוקים מהחוף, ואפילו עד שכונת גרסייה (Gràcia) במעלה ההר, נדמה שקוד הלבוש הוא "עיר של קיץ". אני מתגעגעת לרחוב פרישמן.
האווירה היא של חופש. יש מקום לכולם. גם לאמא העייפה ושני הילדים שלה שמשפריצים עלינו; גם למי שמשחקים כדור-עף (נדמה לי שהם היו בנקודה הזו בדיוק, גם כשביקרתי כאן בחורף); וגם לחבורה השמחה, הלבושה חלקית שמשמיעה מוזיקה שאני רוצה להוסיף לפלייליסט שלי כדי להרגיש צעירה שוב. אני מרטיבה את כפות הרגליים, בחוף מציצים גל קטן מתנפץ על החול.
במילים אחרות, חושי הנוסטלגיה של נוף ילדותי מוצתים. הים פותח את הלב, עושה מקום. עיר של ים היא עיר של רגש.
*
חיפה, תל-אביב, סן-פרנסיסקו, בואנוס-איירס, קופנהגן, בנגקוק; העיר תמיד מספרת לי סיפור גדול יותר מסך חלקיה. ועכשיו, אני מנסה להקשיב לסיפור של ברצלונה.
**
לפני המון שנים ראיתי את הסרט "ויקי כריסטינה ברצלונה" (תשעה קבין של יופי בבימוי של פדופיל אחד). באחת הסצנות דמותו של חוויאר בארדם מקיימת שיחה סוערת עם דמותה של סקרלט ג'והנסון בתפאורה קסומה: המדרגה שמתחת ללטאה הצבעונית בלב המדרגות בכניסה לפארק גואל (Park Guell). מייד איבדתי קשב לעלילה. כל מה שחשבתי עליו היה חוסר האמינות. אין שום מצב ששני אנשים עומדים שם, בנקודה הזו בדיוק, לבדם. זו אולי הסלמנדרה המוטרדת בעולם, והמונים עומדים ללטף אותה ולהצטלם.
אי אפשר שלא להתייחס לכמויות התיירים בעיר. אנחנו לא באיים האזוריים ולא בפסגת ההימלאיה, זה מובן. יכול להיות שהמספרים יגידו שלמדריד מגיעים יותר תיירים בשנה, אבל בברצלונה הם מתרכזים על פני חלקים מאוד מסוימים בעיר, שממילא היא קטנה יותר. לא חשבתי שאהיה לבדי פה, אבל התחושה היא שאפשר לחוות את הבניינים, הכיכרות ואת הים, אבל לא את המקומיים. הם נבלעים בתוך תמונה גדולה ואינסטגרמית.
היא יפהפיה, אבל משהו בנשמה של העיר מרגיש לי מבולבל. בן-אדם צריך לדעת לאן הוא קם בבוקר, איך נראה יומו. במדריד אני יודעת לדמיין מה עושה המוסכניק אחרי העבודה. אני רואה אותו במטרו. אני רואה אותו עומד עם החברים מחוץ לבאר השכונתי עם כוס בירה קטנה. בברצלונה אני לא מצליחה לדמיין את התחושה הזו, של שגרה. אני מחפשת ומוצאת רמזים ברוכבי האופניים. אלה עם הסל, שרוכבים בביטחון של מי שמכירים את הדרך. אני שוב מתגעגעת לפרישמן.
**
בדרכנו מכאן לשם, נגלתה לנו הסגרדה פמיליה (Sagrada Familia). עם השפיץ הקטום.
"הם לא היו אמורים לסיים את הבנייה כבר חמש פעמים?" שאלנו את נהג המונית.
"גאודי (Antoni Gaudí) היה איש עסקים ממולח לא פחות משהיה אדריכל גאון" הוא מסביר, "אם הם יסיימו, זו תהיה כנסייה, ואז המבנה צריך להיות פתוח לכולם לפי החוק".
במילים אחרות, כל עוד אין טופס 4, אפשר לגבות 40 יורו לאדם בכניסה. תושב ממוצע בברצלונה לא יבקר בתוך היצירה הזו בחייו. זה יקר מדי לקחת את המשפחה. כך גם כל הבניינים האחרים של גאודי, נמצאים בבעלות פרטית והמחירים בהתאם.
יש אסכולה שלפיה נהגי מונית הם הברומטר לכל סוגיה. כשנהג המונית יודע להסביר בקריאה ביקורתית את האדריכלות, זה מסביר משהו על התודעה הפוליטית של העיר. קטונתי מלהבין משהו על תחושת הזהות הקטלאנית, המורכבויות שלה ומה שזה מייצר בעיר. אבל נדמה לי שאני מחבבת את הפוליטיקה הגלויה לעיני כל, על פני זו שמסתתרת.
*
אני נזכרת בביקור הראשון שלי בברצלונה. הייתי בת עשרים. בערבים היינו קונים פחיות בירה ביורו מהרוכלים שהסתובבו בין הכיכרות והשדרות. כל מרפסת הרגישה כמו חגיגה בהתרחשות, בגלל האורות והצללים שנגלו ממנה, הראשים שביצבצו ממנה או הקולות שבקעו ממנה. וגם זכורה לי במעומעם (מסיבות ברורות) מסיבה אחת שנקלענו אליה בטעות, במעלה המדרגות של אחד הבניינים. העיר מייצרת זכרונות של רוח נעורים.
עשרים שנה חלפו, וברצלונה עדיין קופצת עלי מתוך המרפסות. הראש מתרומם בתנועה כמעט בלתי רצונית. המבט נמשך מעלה. מכל חלון יופי מתפרץ. לא רק הגאודי'ז. לא רק בשדרת דיאגונל ובפסאו דה גרסייה. גם המבנים השכנים, ואלה שברחובות הצדדיים, פותחים את העיניים ואת הפה שמוציא ממני אנחות התפעלות. כל בלקון עושה פירואטים של חומרים, צבעים, טקסטורות, צועק אלי "אני פה, תסתכלי! תראי אותי".
המרחב הציבורי וחיי הרחוב הם כמו יחצ"נים שדוחפים לי פלאיירים. כמו בחורה, בבגדים קצרצרים שמכסים רק במעט את בגד-הים הרטוב, שמזמינה אותי לחגוג איתה.
*
זו לא תחרות, ובכל זאת אני מתקשה שלא להשוות לעירי המאמצת.
כשאני חושבת על אחותה, מדריד, נגלית מולי אישה בבגדים אלגנטיים. אם יש מחשוף, הוא מרומז. היא מסבירת פנים, אבל שמורה במידת מה. היא צועדת בתוך תנועת האנשים, בין הרבה שכמותה. אפשר להתפעל מהשדרות הרחבות, מהכיכרות או מהסמטאות. וגם מהמעקות המפורזלים יפה. אבל כדי להכיר אותה באמת, נדמה שצריך להכיר את הדלתות הנכונות, להקיש, להמתין.
אני נזכרת בביקור הראשון שלי בעיר. הייתי בת שלושים. נשכבתי על הדשא בפארק רטירו, שהזמין אותי בעדינות להניח ראש, וגם לעצום עיניים. הגוף שלי מצא מנוח במדריד. (צילום: נעמה צלנר)
*
הזכרונות האלה, האינטימיים, מזכירים לי אימרה ישנה, על כך שאדם הנכנס לאולם עם אלף מקומות ישיבה, ידע לזהות את הכסא האחד ששמור לו. נדמה לי שידעתי לזהות את מדריד כמושבי. לפחות לעת עתה.
ברצלונה קוראת "בואי!", מדריד לוחשת לי, "את יכולה להישאר". וזה כנראה הסיפור שמהגרת כמותי מחפשת לעצמה.
***
"היה זה הטוב בזמנים, היה זה הרע בזמנים; היה זה עידן החוכמה, היה זה עידן הטיפשות;
היה זה תור האמונה, היה זה תור הספקנות; היו אלה ימים של אור, היו אלה ימים אפלים;
היה זה אביב התקווה, היה זה חורפו של ייאוש; הכול היה אפשרי, דבר לא היה אפשרי."
(המילים של דיקנס, לפני 200 שנה, עדיין נכונות)
*
אני – נעמה צלנר, יועצת ארגונית, מאמנת אישית, כותבת. אשה מחפשת משמעות, וגם מוצאת.
גדלתי בחיפה, התבגרתי בתל-אביב, חיה במדריד ומתגעגעת לים.
לאינסטגרם של נעמה: naamazell@
לפייסבוק: naama zellner
