"חלק מהאחריות שלי כלפי הילדים שלי היא לדאוג שיהיו מוגנים בכל מצב, גם בתרחישים שאף אחד לא רוצה לחשוב עליהם"
עידן לוי, עורך דין ישראלי שחי בברצלונה עם משפחתו, פיתח פתרון ייחודי לניהול צוואות וירושות לישראלים החיים בספרד.
לפני כשנתיים עבר עידן לספרד עם אשתו ושלושת ילדיהם. לאחר תקופת ההסתגלות הראשונית – מערכת החינוך, השפה ושגרת החיים – הוא מצא את עצמו מתמודד עם שאלה מהותית, אישית ומקצועית כאחד: מה קורה לילדים ישראלים החיים בספרד אם אחד ההורים, או שניהם, אינם יכולים עוד לדאוג להם?
חיפוש תשובות במערכת המשפטית המקומית חשף פערים מהותיים בין המדינות, ובעיקר היעדר פתרון כולל המותאם למשפחות ישראליות. מתוך הפער הזה, ולאחר מחקר משפטי מעמיק, עידן גיבש פתרון ייחודי המחבר בין שתי המערכות ומאפשר למשפחות להיערך מראש – בצורה מסודרת, ברורה ונטולת אי־ודאות.
לפני שנצלול לבעיה ולפתרונה, תספר לנו קצת על עצמך ועל המשפחה, ועל מה שהביא אתכם לספרד.
"אני בן 46, חיפאי גאה, נשוי לסם, אבא לשלושה ילדים ורוכב אופניים חובבן. המשפחה תמיד הייתה מרכז החיים שלי, והבחירות שעשינו לאורך הדרך נבעו קודם כול מהרצון לבנות בית יציב.
סם ואני הכרנו בתחילת הדרך שלי כעורך דין, ומאז בנינו יחד חיים ומשפחה בישראל. עם השנים הבשילה אצלנו המחשבה לנסות פרק של חיים מחוץ לישראל – לא מתוך ניתוק, אלא מתוך רצון לחוות משהו חדש כמשפחה.
את המעבר לספרד התחלנו לתכנן בקיץ 2023. התכנון המקורי היה לעבור באביב 2024, אבל אירועי ה־7 באוקטובר האיצו את קבלת ההחלטות, והפכו רעיון שנבנה בהדרגה למהלך ממשי. בפברואר 2024 עברנו לברצלונה כמשפחה. 20 מזוודות, כלב, חתולה ושני זוגות אופניים.
המעבר עצמו היה מאתגר, כמו כל מעבר עם ילדים, אבל מהר מאוד ראינו שהם מסתגלים, מוצאים את מקומם, ושאנחנו כהורים יכולים לנשום. במבט לאחור, התחושה הברורה היא שעשינו צעד נכון בבחירת המקום – קודם כול עבורם."
איך היתה ההסתגלות המשפחתית למעבר?
"החשש המרכזי שלנו היה הילדים. מעבר מדינה הוא טלטלה, ובטח כשמדובר בילדים בגילאים שונים, שכל אחד חווה שינוי בקצב ובדרך שלו.
לכן הקפדנו לייצר להם כמה שיותר עוגנים מהיום הראשון – מסגרת חינוכית יהודית יציבה, קהילה מוכרת, ושגרה ברורה. בחרנו להתגורר במקום שיש בו חיי קהילה ישראלית שופעת כדי שלא ירגישו תלושים.
בפועל, הם הפתיעו אותנו. ההסתגלות הייתה מהירה יותר משציפינו – חברים, שפה, סדר יום – וכל אחד מהם מצא את המקום שלו. כהורים, זה הרגע שבו אתה מבין שהמתח שאתה נושא על הכתפיים מתחיל להשתחרר.
זה לא אומר שלא היו רגעים מאתגרים, אבל הייתה תחושה ברורה שאנחנו עוברים את זה יחד כמשפחה, ושיש לילדים קרקע יציבה להישען עליה.
סם נשארה באותו מקום עבודה ובאותה מסגרת חיים שהיתה רגילה אליה, ההבדל העיקרי היה מבחינתה החוויה היותר אירופאית שהיא רגילה אליה מהבית, העובדה שאנשים יותר מנומסים, שהכבישים יותר רגועים, אז היא אהבה את זה.
עבורי האתגר הגדול היה מבחינה מקצועית, היות שאני עורך דין עם משרד פעיל בארץ."
ספר לנו על העשייה המקצועית שלך ואיך התמודדת עם האתגר התעסוקתי המורכב?
"אני עורך דין עם ניסיון של קרוב לשני עשורים, ואת עיקר דרכי המקצועית עשיתי בישראל – תחילה במסגרת הציבורית ולאחר מכן במגזר הפרטי.
לאורך השנים עסקתי בתחומים מגוונים, ובהם משפט פלילי ומנהלי, בהמשך גם בליטיגציה אזרחית, נדל"ן וסכסוכי ירושה. העבודה בישראל הייתה אינטנסיבית ודורשה נוכחות גבוהה, וכשקיבלנו את ההחלטה לעבור לספרד היה לי ברור שהפן המקצועי יהיה האתגר המורכב ביותר.
הכוונה הראשונית הייתה לשמר את הפעילות בישראל במקביל למעבר ולעבוד מרחוק ולטוס בדחיפות גבוהה לארץ, מה שעדיין קורה. המעבר למדינה אחרת, עם שגרת חיים שונה, חייב אותי להתאים את צורת העבודה ולחשוב מחדש על המבנה המקצועי.
במקביל, ועל בסיס הרקע שלי מישראל, התחלתי להיחשף גם לעולם היזמות בברצלונה, בעיקר בתחומי נדל"ן, עם הזמן הבנתי שהמעבר יצר לא רק קושי אלא גם הזדמנות: החיים בספרד חשפו צרכים משפטיים ייחודיים של משפחות ישראליות החיות כאן, ודחפו אותי לפתח עשייה מקצועית שמותאמת לחיים ולמציאות המקומית".
איך הגיבו השותפים למשרד על ההחלטה לעבור?
"באופן טבעי, זו לא הייתה החלטה קלה עבור השותפים, וגם לא עבורי.
המעבר שינה את הדינמיקה, במיוחד במשרד שעובד בעומס גבוה ודורש נוכחות. קיימנו שיח פתוח וישיר על המשמעויות, על האחריות ועל האופן שבו נוכל להמשיך לעבוד יחד בצורה מקצועית.
מאז המעבר אני עושה מאמץ מודע לחפות על אי־הנוכחות הפיזית באמצעות זמינות גבוהה, עבודה מרחוק והבאת עבודה למשרד. זה לא פתרון מושלם, אבל זה מאפשר המשכיות ותפקוד שוטף גם בתנאים האלו, הכי חשוב שהלקוחות לא מרגישים את זה".
ומה גרם לך להיכנס לתחום הצוואות לישראלים?
"זה התחיל משאלה מאוד פשוטה, אבל כזו שלא נתנה לי מנוח – איך אני מוודא שאם חלילה יקרה לי ולסם משהו, הילדים שלנו יגדלו בישראל.
אנחנו חיים בספרד. המשפחה שלי נמצאת בישראל, ולסם יש משפחה באנגליה. למרות זאת, מבחינתנו לא הייתה שאלה – במקרה הקיצון, המקום של הילדים הוא בישראל, ליד המשפחה שלי, בשפה ובתרבות שהם מכירים.
כשניסיתי להבין איך מבטיחים את זה משפטית, נתקלתי בבעיה. לפי הדין הספרדי, ההכרעה מתקבלת לפי “טובת הילד”, אבל בפועל, אם אין בני משפחה מקומיים זמינים, הילדים עלולים להילקח למשפחות אומנה עד להכרעה משפטית. התרחיש שעמד לי מול העיניים היה מאוד מוחשי: שוטר ספרדי שמגיע באמצע הלילה, בשפה זרה, ולוקח את הילדים בלי אדם מוכר שיגן עליהם.
פניתי לעורכי דין ספרדיים שמתמחים בדיני משפחה, אבל קיבלתי תשובות חלקיות בלבד. כל פתרון התאים למערכת המקומית, אך לא למציאות של משפחה ישראלית שחיה בספרד ורוצה שהילדים יגדלו בישראל. אף אחד לא ידע לתת מענה מלא וברור לשאלה הזו.
שם הבנתי שיש כאן כשל אמיתי – לא רק בסיפור האישי שלי, אלא בעיה מערכתית שמשפחות רבות פשוט לא מודעות אליה. מתוך זה התחלתי לפתח פתרון שמאפשר להורים לקבוע מראש מה יקרה לילדים שלהם, ולהבטיח שהרצון שלהם יכובד גם ברגעים הקשים ביותר".
מה היה הקושי ומה הפתרון?
"עורכי הדין המקומיים שפניתי אליהם הכירו את הדין הספרדי ונתנו מענה נכון בתוך המסגרת המקומית. הבעיה הייתה שהפתרונות הללו התייחסו רק למה שקורה בספרד, ולא נתנו מענה להיבטים המשפטיים הנדרשים בישראל, פשוט משום שאין להם בקיאות בדין הישראלי ובאופן שבו המערכת פועלת שם.
במציאות של משפחה ישראלית שחיה בספרד ורוצה שהילדים יגדלו בישראל, זה לא מספיק. נדרש תיאום מלא לא רק בין החוקים, אלא גם בין המנגנונים המוסדיים בשתי המדינות – כולל מסמכים והסדרים שמוכרים ומטופלים על ידי הגורמים הרלוונטיים בישראל.
הפתרון שנבנה משלב בין שתי המערכות: מינוי אפוטרופוס זמני בספרד למענה המיידי, לצד מינוי אפוטרופוס קבוע בישראל, עם סט מסמכים מלא שמאפשר מעבר מסודר וברור בין המדינות. בפועל, שרטטנו מפת דרכים משפטית שמגדירה מראש איך ייראו חייהם של הילדים אם חלילה לא נהיה שם ללוות אותם – בלי ואקום משפטי, ובלי החלטות מאולתרות ברגעי משבר".
ומה לגבי רכוש?
"גם בתחום הרכוש קיימת בעיה שרבים לא מודעים אליה.
בספרד קיימים כללי הורשה מחייבים, שבחלק מהמקרים מגבילים את חופש ההורשה של ההורים. המשמעות היא שלא תמיד ניתן להוריש את כל הרכוש לבן או בת הזוג, וגם כאשר יש צוואה, פעולות מהותיות ברכוש עלולות לדרוש אישורים משפטיים נוספים – במיוחד כשמדובר בילדים קטינים.
במצב כזה, הורה שנשאר בחיים או אפוטרופוס שממונה על הילדים עלול למצוא את עצמו מול מערכת בירוקרטית כבדה, דווקא בתקופה שבה יש צורך ביציבות, גמישות ושקט.
הפתרון הוא לא להתעלם מהדין הספרדי, אלא להבין אותו לעומק ולשלב אותו נכון עם הדין הישראלי. באמצעות תכנון מוקדם ויישום של כלים משפטיים שמוכרים גם במסגרת האירופית, ניתן לייצר הסדרה שמכבדת את החוק המקומי, אך מאפשרת ניהול פשוט וברור של הרכוש, בלי סחבת ובלי חוסר ודאות.
המטרה בסופו של דבר היא אחת: לאפשר להורה שנשאר ולמי שמנהל את ענייני הילדים להתמקד במשפחה – ולא להיאבק במערכת".
איך השירות שלך עובד בפועל?
"התהליך מתחיל בפגישה מסודרת עם בני הזוג, שבה אני לומד את המבנה המשפחתי, את מפת הנכסים ואת הרצונות שלהם לגבי הילדים והרכוש.
על בסיס המידע הזה אני בונה תכנון כולל, שמותאם אישית לכל משפחה, וכולל מסמכים לשתי המערכות – הספרדית והישראלית – תוך הקפדה שלא יהיו סתירות ושכל ההוראות יעבדו יחד כמנגנון אחד.
על המסמכים הספרדיים בני הזוג חותמים בפני נוטריון בספרד. במקביל, אני מכין גם את המסמכים הישראליים, והחתימה עליהם נעשית מולי, בהתאם לדין הישראלי. כחלק מההליך אני נפגש גם עם האפוטרופוס הקבוע שמיועד בישראל, מוודא את הסכמתו ומחתים אותו על התצהירים והמסמכים הנדרשים לפי החוק, כך שהמינוי יהיה שלם ובר־יישום.
בסיום התהליך המשפחה מקבלת סט מלא ומסודר של כל המסמכים, עם חלוקה ברורה לפי מדינה ועם הנחיות למי שממונה לפעול במקרה הצורך. המטרה היא שברגע האמת הכול יהיה ברור, מוסדר ומוכן – בלי צורך לאלתר או להתחיל לברר מאפס".
למה זה כל כך חשוב?
"במצב שבו לא הוגדרו מראש אפוטרופוסים, סמכויות ומנגנוני פעולה, המשפחה שנשארת מאחור נאלצת לפעול תחת לחץ רגשי כבד. בתוך הסיטואציה הזו מתעוררות לא פעם מחלוקות פנימיות: מי אמור לקחת את המושכות, מי מוסמך לקבל החלטות, ומי בכלל מנהל את המשבר.
במקביל, מתחיל מרוץ בירוקרטי. מחפשים מסמכים שלא תמיד זמינים, נדרשים להוכיח קשרי משפחה, להזמין מסמכים ממדינות שונות, לתרגם אותם, לאמת אותם ולהבין למי פונים ובאיזו שפה. לעיתים מדובר במסמכים שכלל לא קיימים במועד הרלוונטי, או כאלה שנמצאים במדינה אחרת ודורשים זמן והליכים פורמליים כדי להשיגם.
כל זה קורה מול רשויות ומערכות זרות, בדיוק ברגע שבו היכולת לחשוב בצורה מסודרת כמעט ואינה קיימת. כשהדברים לא הוסדרו מראש, הוואקום שנוצר עלול להוביל לעיכובים, חוסר ודאות ולעיתים גם להחלטות שמתקבלות בלי היכרות אמיתית עם המשפחה והרצון שלה.
תכנון מוקדם לא מבטל את הכאב, אבל הוא מונע כאוס מיותר".
מתי כדאי להתחיל לחשוב על זה?
"הרבה משפחות עסוקות בהתחלה בלוגיסטיקה – בית, בית ספר, שפה, רכב – וזה טבעי. ברגע שהמשפחה מתמקמת ויש שגרה – זה הזמן הנכון לעצור ולהסדיר את הדברים.
זה תהליך פשוט יחסית, שנותן שקט ומוריד הרבה סימני שאלה להמשך".
אז הנושא הזה שבער בך הפך לתחום העיסוק העיקרי שלך?
"בהתחלה טיפלתי בזה עבור המשפחה שלי בלבד. אחר כך, בשיחות עם חברים ועם משפחות ישראליות שחיות כאן, גיליתי שהשאלות שאני התמודדתי איתן חוזרות שוב ושוב, ורוב האנשים כלל לא מודעים לפערים המשפטיים שקיימים.
בהמשך התחלתי להסביר את הנושא גם במפגשי זום, ומהר מאוד הגיעו פניות לא רק מאזור ברצלונה, אלא גם מערים אחרות בספרד, כמו מדריד ואזורים נוספים. מצאתי את עצמי מקדיש לנושא הזה יותר ויותר זמן, פשוט כי הבנתי שיש כאן צורך אמיתי".
מה תמליץ לישראלים ששוקלים לעבור ועוסקים בתחומים שלא קל להעתיק לחו"ל?
"קודם כול להבין שזה מהלך שדורש זמן וסבלנות והרבה.
מי שעוסק בתחומים שלא קל להעתיק לחו״ל, צריך לדעת שהמעבר לא נראה אותו דבר מהיום הראשון. לרוב יש פער בין היכולת המקצועית לבין היכולת ליישם אותה במקום חדש, עם שפה אחרת, מערכת אחרת וקשרים שעדיין לא קיימים.
לכן חשוב שלפחות לאחד מבני הזוג תהיה יציבות כלכלית בתחילת הדרך. זה מוריד לחץ, מאפשר מרחב נשימה, ונותן לצד השני זמן אמיתי ללמוד את השטח, להבין איפה הוא יכול להשתלב, ואיך לפתח את עצמו מחדש – לפעמים גם בכיוון שונה ממה שהכיר קודם.
מעבר לזה, חשוב להיכנס למהלך בלי אשליות. להבין שיהיו חודשים פחות נוחים, שהדברים לא נסגרים מהר, ושזה חלק טבעי מהתהליך. מי שמגיע עם ציפייה להעתיק חיים אחד לאחד – מתאכזב. מי שמוכן לבנות משהו מחדש, שלב־שלב, בדרך כלל מוצא את המקום שלו.
ובסוף, מעל הכול, לשמור על המשפחה. רילוקיישן הוא אומנם תהליך משפחתי משותף, אבל כל אחד עובר אותו בקצב שלו וצריך לדעת לתת מקום לכולם".
איפה אתם רואים את עצמכם בעתיד?
"אנחנו לא ממהרים לתכנן רחוק מדי.
ככל שעובר הזמן אנחנו מתאקלמים יותר, נהנים יותר מהמקום ומהאנשים, ומגלים בהדרגה את מה שיש למדינה הזו להציע. אני רוכב אופניים באופן קבוע, ורק אחרי המעבר הבנתי עד כמה האזור כאן מתאים לרכיבה – זה הפך לחלק טבעי מהשגרה שלי ולדרך טובה לאזן את היום-יום.
מעבר לזה, אנחנו מסתכלים קדימה בגישה פתוחה. כל עוד טוב לנו כאן כמשפחה, נמשיך. ואם בשלב מסוים נרגיש שהכיוון משתנה – נעצור ונבחן מחדש, בלי דרמה ובלי הצהרות גדולות".
