הקהילה הישראלית בברצלונה נרתמת לעזור
השבוע התקיים בברצלונה אחד מהאירועים החשובים לכלכלת העיר: WMC – הידוע כיום בשם Mobile World Congress, שציין השבוע את שנתו העשרים בעיר. האירוע נחשב לאחד מאירועי הטכנולוגיה החשובים והמשפיעים בעולם המובייל. בשנים כתיקונן פוקדים את האירוע כ־100 אלף איש מכ־200 מדינות.
כותבת שורות אלו, עיתונאית כלכלית בעברה הרחוק ויועצת לאסטרטגיה שיווקית בהווה, הגיעה לתערוכה לא רק בכובע של מבקרת, אלא כמתנדבת לצד כ-35 נשות ואנשי הקהילה הישראלית בברצלונה, שבאו לתמוך בביתן הישראלי בתערוכה. ביתן החברות הישראליות נזקק לעזרה לאור העובדה כי רבים לא יכלו להגיע בצל המלחמה. כ־25 חברות ישראליות היו אמורות להציג בתערוכה בביתן של מדינת ישראל שעליו אמון מכון הייצוא, אך רק 14 מהן הצליחו להגיע בפועל. רועי זמיר, שהקים את הקהילה Innovators Hub Iberia ונמצא בקשר תדיר עם המשלחת הכלכלית בשגרירות מדריד, פרסם בקבוצת הווטצאפ הצעה להתנדב בתערוכה ולעזור לחברות שנתקעו בישראל.
לא רק אנשי הסטרטאפים נתקעו בישראל, אלא גם מי שהיו אחראיות על הפגישות מול משלחות אחרות מהעולם. כך מצאו עצמן ליז ומאיה, נשות מכון הייצוא, שאחראיות בעיקר על לוגיסטיקה, מתפעלות את הביתן לגמרי לבד, תוך שהן משתדלות להוריד מסך מול מה שקורה בישראל, כי אחרת יתקשו לדבריהן לתפקד.
ההיענות של הקהילה פה הייתה יפה ומחממת לב, וזכתה להערכה רבה. חלקנו עלינו לזומים עם החברות כדי לקבל בריף שיעזור לנו לא להיות כסילים גמורים מול משלחות שנקבעו איתן פגישות. פגשנו יזמים מלאי תודה ומדוכדכים עד מאוד. עבורם ה־WMC הוא אירוע שיא בגיוס לקוחות והשגת לידים, שהם השקיעו בו זמן רב ותקציב. לא להגיע אליו דומה לספורטאי שלא מגיע לתחרות שהתאמן אליה זמן רב.
אל מול בקשת ההתנדבות נשמעו גם קולות של ביקורת. מדוע לא משלמים על כך? למה אנחנו צריכים להתנדב עבור חברות פרטיות ומדינת ישראל. אז דבר ראשון – אנחנו לא. אף אחד לא צריך לעשות מה שהוא לא רוצה. באופן אישי ראיתי בכך הזדמנות לנטוורקינג ולהרחבת המעגל שלי וללמידה וכן, להושיט יד גם לחברות צעירות, בתקופה שגם ככה לא פשוטה עסקית וגם לבוא לאלו שכן הגיעו להגיד – אתם לא לבד.
צועדים אל הליד הבא
לא ספרתי את מספר הצעדים שעשיתי בימי התערוכה, אך הם ללא ספק רבים. מדובר באירוע רחב ממדים שבו לקחו חלק מעל 2000 חברות, בהן ענקיות הטכנולוגיה סמסונג, אנדרואיד, שיאומי, גוגל, וגם כל חברות הייעוץ האסטרטגי הנחשבות בהן רציתי לעבוד בצעירותי (BCG, דלויט, מקינזי). כל אלו לצד סטארט אפים צעירים ששואפים לצאת עם לידים חמים שיצדיקו את ההשקעה שלהם בתערוכה. התערוכה עצמה מציגה את כל החידושים בתחום ומשתרעת על פני יותר מ־240,000 מ״ר במתחם Fira Barcelona Gran Via, שהוא אחד ממרכזי הירידים הגדולים באירופה.
כל מי שהוא משהו בתעשייה הזו מגיע להתרשם מהחדשנות, לראות ולהיראות, ללכת עשרות אלפי צעדים בין שבעת המתחמים (הול) במשך ארבעה ימים, להקשיב לפאנלים ולקיים פגישות רבות. אנשים מזמינים מלונות ומקומות במסעדות חודשים רבים מראש. לאור זאת מהווה האירוע מקור פרנסה משמעותי לעיר, לרוע מזלם של מי שבדיוק השבוע נתקעו פה ולא הצליחו למצוא חדר במחיר סביר. בשנים האחרונות ההייטק בברצלונה ובספרד כולה זוכה לעדנה, בין השאר בעקבות הברקזיט שגרם לחברות הייטק וסטארט אפים לעבור מאנגליה.
בכתבה הזו לא תהיה התייחסות לחדשנות ספציפית. אני יכולה רק לומר שצמד האותיות AI שלט בכל מקום, מה שגרם לי לתהות כמה חדשני האירוע, והיו גם לא מעט רובוטים מגניבים.
זווית ישראלית נוספת מלבד החברות שהציגו במכון הייצוא הישראלי, הינה חברת אמדוקס, שהקימה ביתן מרשים -amazing כמו הסלוגן של החברה. בניגוד לביתן הישראלי שהיה בהול 5 לצד טורקיה, אמדוקס הציגה לצד הגדולים בהול 3 המכובד. כדי להבטיח שכל מה שתוכנן ל־WMC אכן יקרה, החלה החברה להזרים את אנשיה לברצלונה כבר מחמישי שעבר, ועדיין עשרות אנשי החברה נתקעו בישראל ואת מקומם תפסו אחרים מרחבי העולם. המלחמה גם השפיעה על ההגעה לכנס: שדה התעופה בדובאי, שהוא ציר מרכזי מאסיה, נסגר ורבים לא יכלו להגיע.
יש לי חולשה גדולה לתערוכות והפקות מהימים שהייתי אחראית על כאלה בישראל (שימשתי ראש מערך תקשורת ותוכן בסופר־פארם). אין תחליף למפגש הפיזי בין אנשים – לראות בעיניים, לחוות את החדשנות ואת העוצמה של מותגים שנמדדת לפי גודל הביתן, כמות המסכים והאטרקציות שמושכות אנשים.
לרגעים אחרים זו נראתה הפקה מעוררת התפעלות וניתן לומר אפילו מידתית מבחינה מסויימת. מדוייקת אך לא ראוותנית. לא היה שום צוואר בקבוק. נחיל של אנשים זרם בקצב אחיד וללא הפרעה. ביציאה מהמטרו עמדו נציגים של הכנס וכיוונו לאן שצריך, שוטרים בכל מעבר חצייה גרמו לי להיזכר בכל השאלות בתיאוריה ולקוות שאולי, יום אחד, גם אעבור אותה (שוטר מרים את שתי ידיו ושורק לסירוגין זה אומר לעצור או לעבור?), אינסוף עובדים בכניסה שבדקו תיקים, ברקודים וחילקו סרטים לתגים, לבושים בחולצות פולו אדומות. אני בעיקר תהיתי איפה הם כולם כשאני מנסה להזמין קפה בבית קפה עם מלצרית אחת שהיא גם הברמנית.
לרגעים זה נראה טיפשי ואבסורדי – כמות קורות העץ שילכו לפח בתום הימים הללו, הדלק שנשרף להטיס את כל האנשים לפה, והפער בין המדושנות של עולם הטכנולוגיה לשתי מלחמות שמתרחשות ממש לא רחוק משם. חוסר הנחיצות של חלק מהפיתוחים – רובוט שקולע לסל באמת שלא יפתור את משבר האקלים והמזון.
יפות ומקשטות
אבל אחרי כל זה, הדבר שהכי הפריע לי – שלא לומר דכדך אותי – היה אחר לגמרי.
כ־80% מהמבקרים בתערוכה היו גברים. רבים מהם מאסיה, אחרים גברים לבנים. כמעט שלא ראיתי נשים בתערוכה, למעט כמובן בתפקידי קישוט ובידור: רקדנית על פוינט בדוכן של HONOR, דיילות אסיאתיות בכניסה למתחם ה־VIP של HUAWEI, ושלל מארחות שמוודאות שכל הגברים עומדים מחובקים וייצוגיים לצילום. אפילו הרובוטית שתחליף את המוכרות העתידיות ברשתות היא אישה.
לעומת זאת את פעילויות הקידום של אנדרואיד וסמסונג הובילו גברים צעירים וחביבים עם מכנסי באגי ווייב שובב.
בתערוכה הכל כך חדשנית הזו גיליתי שבדברים החשובים באמת העולם המערבי נשאר פטריארכלי. השאלה העיקרית שיצאתי איתה מה־WMC היא מה אני מאחלת לשתי בנותיי.
