בשנה החולפת, בעקבות המלחמה, זו הייתה הפעם הראשונה שענבל גלעד, ממייסדות בית הספר "עבריתלי", לא נסעה לכפר ורדים לעשות שם את קייטנת מחזור הזמר השנתית שלה.
אבל היא לא התבלבלה, היא פשוט ארגנה קייטנה כזו בברצלונה – שבועיים של הכנת מחזמר, רוקדים, משחקים, יחד, כל הגילאים. כל מה שהיא אוהבת נמצא שם: ריקוד, חינוך וילדים. האנקדוטה הזו לא מופיעה כאן במקרה, אפשר היה לבחור שלל סיפורים על ענבל, אך דווקא זה נדמה כמזקק את מי שהיא. יש משבר, היא מוצאת מעקף, קמה על הרגליים והולכת אחרי הלב והתשוקה.
וככה בעצם היא הגיעה לברצלונה, לפני 13 שנה, פשוט כדי לרקוד סטפס כמה שבועות. כאמור, היא עדיין כאן. "כבר ביום הראשון התאהבתי בעיר" היא מספרת. "באתי לעשות סדנא, עם המורה שלי, שרון לביא. והוא אמר לי: לכי ברגל. אז יצאתי להליכה, על שפת הים, והיה מין שקט כזה, לא היו מטקות, הייתה שלווה, מלא אנשים, ושקט. לא האמנתי שזה אפשרי. נשביתי בקסם המיוחד של העיר".
למחרת היא נכנסה לרקוד בסטודיו, ומיד החליטה שהיא רוצה להישאר. זה לא היה פשוט. בארץ חיכו לה בית הספר למחול שאמא שלה הקימה ושהיא המשיכה לנהל, בית עץ שקרא לה להשתקע בו, ותלמידים ותלמידות בבתי הספר שבהם לימדה.
היא הרימה טלפונים לכולם, הודיעה על שנת שבתון, ונשארה לרקוד. במשך שנה היא רקדה מעשר בבוקר עד עשר בלילה, בברצלונה, שמסתבר שהיא בירת הסטפס של אירופה.
"היה לי כסף שירשתי מההורים שלי, והרגשתי שזו הצוואה של אימא שלי. לחיות את החיים שלי בריקוד. לקחתי כסף מהירושה ורקדתי את עצמי לדעת. לא ידעתי ספרדית. אחרי שלושה חודשי שתיקה, שבהם נעלמתי וצללתי למוזיקה הספרדית, ביקשתי מחברה שדיברה איתי אנגלית, לדבר איתי רק ספרדית."
בתום השנה ענבל הבינה, שהיא רוצה להישאר שנה נוספת. היא הרימה שוב טלפון לבתי הספר בהם עבדה בארץ, והודיעה שגם השנה לא תחזור ללמד. כולם איחלו לה בהצלחה. היא החלה להשתרש בברצלונה יותר ויותר.
"אמרתי לעצמי שזו תהיה רק עוד שנה. למדתי פה, הקמתי פסטיבל לריקוד ג'ז בברצלונה, עם רקדנים מכל העולם. ואז הסתיימה השנה השנייה. אני זוכרת שכששרון המורה שלי אמר שזה השיעור האחרון השנה, התחלתי לבכות. הלכתי לחברה שלי, והיא אמרה לי: מה הבעיה, תישארי. ואז באמת שאלתי את עצמי למה אני בוכה? החלטתי שכל יום אני שואלת את עצמי אם אני מאושרת, ואם כן, אני נשארת. ונשארתי".
ענבל נפרדה מכל המקומות בהם עבדה, שהיו לה לבית, ובהם גידלה דורות של רקדנים, שהיו כמו ילדיה. אבל אז החליטה שהיא רוצה גם ילד משלה, ובין ישראל לברצלונה, עשתה טיפולים שהביאו את נעם, היום בן עשר, לעולם, והיא הפכה אימא לילד בברצלונה.
"עד אותו רגע כל מה שעניין אותי לעשות, היה לרקוד. כשנועם נולד החיים קיבלו טוויסט. בשנה הראשונה עוד רקדתי איתו כל יום וכל היום, עם המטפלת בסטודיו. כשהוא היה בן שנה אמרתי לעצמי: יש לי ילד, וצריך לעשות חשיבה מחדש. היה לי נורא חשוב שהוא ידבר בעברית וישחק בעברית. אני אדם מאוד קהילתי, אבל עד אותו רגע לא היו לי חברים ישראלים, ופתאום רציתי שיהיו לו חברים לשחק איתם בעברית. אז התחלתי לארגן מפגשים שיאפשרו את זה: ארוחת בוקר ישראלית בה הילדים שיחקו עם גלגיליות, ולאט לאט זה הלך והתפתח. יצרנו את הגרסה הראשונה של הקהילה הישראלית בברצלונה, פעילות קהילתית, חגים, משחקים בעברית. זה בער בי, הייתי צריכה את זה עבור עצמי.
אחרי שלוש שנים, העברתי את השרביט. ומיד לאחר מכן, הגיעה הקורונה".
הקורונה הותירה את ענבל ללא פרנסה. כולם נסגרו בבתים. המורה לריקוד שהצליחה להתגלגל בשחור הייתה זכאית לכל היותר לחמישים יורו. היא הבינה שהיא צריכה לסמוך רק על עצמה.
"שכבתי על הספה, הבן שלי גלגל את נייר הטואלט ואני זוכרת שאספתי את זה כדי לא לבזבז. בכיתי, אבל אז החלטתי שאני חייבת לפתוח דף חדש. התקשרתי למילה, שתמיד, בכל שלב בבניית הקהילה הישראלית, אמרה לי: "את זו ששומרת על כולם, אני שומרת עליך." שאלתי אותה: "מילה, מה עושים?" והיא ענתה בפשטות: "בואי נפתח בית ספר לעברית."
משם השאר היסטוריה, כזו שענבל יודעת לספר היטב, כמו פעמים רבות התגלגלה על לשונה. אחרי לילה של סקיצות ראשוניות, מילה הבהירה לה: "אנחנו עושות את זה בגדול. אנחנו מקימות בית ספר, ואת תהיי המנהלת". כך הקימו השתיים את "עבריתלי" – המרכז הבינלאומי ללימודי עברית- בית ספר וירטואלי ללימוד עברית לילדים, שפתח את שעריו כבר מההתחלה עם 80 תלמידים.
היום מספר התלמידים, קהילה וירטואלית חמה מכל רחבי העולם, עומדת על 600 ילדים.
"זו הייתה תשובה לאנשים שאין להם קהילה באזור שלהם, נגיד בכפר נידח בספרד. אנחנו חוגגים את החגים ביחד, מביאים הצגות וסרטים בעברית, הכל וירטואלי, חוץ ממחנה הקיץ ביולי שמגיעים אליו מכל רחבי העולם. זהו מחנה של שבועיים להורים ולילדים. הילדים בקייטנה בבוקר, ואחרי זה כולם יחד בבריכה. זה סוג של קיבוץ. גן עדן למשפחות. תמיד אנחנו אומרים איך בא לנו את ישראל שלנו מעבר לים. אבל ישראלים מפחדים להיפגש, יש המון אנטגוניזם, מלא רעש ומריבות, ואז כשנפגשים זה וואו. אז יצרנו את הקיבוץ שלי. את המקום הנעים שאני מתגעגעת אליו".
ואיך זה עובד, קהילה וירטואלית? איך משכנעים ילדים ללמוד באופן הזה?
קודם כל בוחרים את המורים בפינצטה. אלו אנשים מלאי תחושת אהבה ושליחות. אני לוקחת רק אנשים שזה בנפשם, ואז הילדים מתאהבים בהם. הם רוצים להיות שם, הקבוצתיות חשובה להם. ועל הדרך הם לומדים לקרוא ולכתוב. יש ילדים שחזרו לארץ וממשיכים להיות חלק מהקהילה. אנחנו גורמים להם לרצות להיות שם.
ובאופן טבעי, הפרוייקטים הלכו והתפתחו. כאשר הבת של שותפתה מילה הגיעה לגיל מצוות, הן הקימו את פרוייקט שנת המצווה לנערים ולנערות, שכולל שבוע בגינוסר.
החיבור של ענבל עם מילה, שותפתה ל״עבריתלי״, מאוד חשוב לה – "אנחנו משלימות אחת את השנייה. צריך לכתוב על זה ספרים. אנחנו מאוד שונות, ומביאות דברים אחרים לשותפות. אבל שתינו מגיעות ממקום של שקט וביטחון. כשהאחת זורחת, השנייה רק פורחת מזה, אנחנו מצליחות להיות עם אפס מאבקי אגו, וזה משליך גם על הצוות. אנחנו דואגות להם. זו באמת משפחה".
בימים אלו ממש, ענבל מסיימת את השבוע הראשון משבועיים קייטנת מחזות זמר בברצלונה, שבה 30 ילדים דוברי עברית, מגילאי 6-16, ובסופה יעלה המחזמר "אליסה בארץ הפלאות". "הם מחולקים לפי קבוצות גיל, עובדים כל אחד בנפרד, אבל גם יחד. לאט לאט הם הופכים ללהקה אחת. אצלי גם אין כוכבים. יש עשר אליסות ועשרה שפנים. ההליך החינוכי מאוד חשוב לי, לראות אחד את השני. הבמה היא המקום שלהם לגלות את עצמם, להשתחרר, והשלם נהיה גדול מסך חלקיו". קייטנה זו מתרחשת בחודש אוגוסט גם בכפר ורדים.
טוב, תסבירי לי את הקשר לעברית? היא נמצאת בכל מקום.
"אני בת קיבוץ, העברית מבחינתי זו התרבות שלי, האהבה שלי. אני מאוד ישראלית, ואני מאוד מחוברת לשפה ולתרבות הישראלית, ממקום חילוני וממקום ארצי, מעולם לא חשבתי שאעזוב את הארץ. עבריתלי איפשר לי להקים את ישראל שלי מעבר לים, כי לצערי ישראל מאוד השתנתה, ובעזרת העברית אני יוצרת לי פה את הזכרונות שלי, את המקום שלי, את האהבה שלי. יש לי יכולת הבעה בכתב ובעל פה גבוהה בעברית, והחלום שלי הוא להעביר את זה לבן שלי. זה משהו שנורא חשוב לי. אז הקמתי בשביל זה בית ספר״.
אז השפה היא הבית?
"כן, השפה היא הבית".
