מרגע שהכרתי את דני רוטשטיין ופעילתו לתיעוד קהילות "קונברסוס", או בשם המלא ״אֲנוּסִים״, ולסיורים באתרי היסטוריה יהודית במיורקה, בספרד ובעולם, מה שהכי סקרן אותי, היה להבין את המנוע של האיש הזה, שנדמה כי לשבת, לעצור — זו מילה גסה עבורו. ניסיתי לחלץ ממנו משפט שיסביר לי את התשוקה שלו. אבל אולי, כמו כל איש קולנוע טוב, התשובה אצל דני הייתה סיפור. סיפור חייו, שהוביל אותו מניו ג’רזי למיורקה, לגלות את ה״צ’ואטה״(Chueta) — קהילת האנוסים במקום — ואחר כך לדרום אמריקה ולמקומות אחרים, ואת מה שהוא מגדיר כייעודו בחיים.
טוב, אז בוא נתחיל בהיסטוריה האישית שלך. אני מאמינה ששם תמיד יש תשובות.
"נולדתי בשנת 1980 בניו ג’רזי. אבא שלי נולד בנתניה ונלחם במלחמת יום כיפור. אחרי המלחמה הוא הלך ללמוד בשיקגו, שם הכיר את אימא שלי, יהודייה מניו יורק. הם התחתנו והביאו לעולם ארבעה ילדים. שני ההורים שלי הם ילדים לניצולי שואה. סבא שלי מצד אימא עזב את גרמניה בשנת 1941. הם לקחו רכבת לסן סבסטיאן, ומשם לברצלונה, ובספינה לארצות הברית. הסבא מן הצד השני שלי נולד בוורשה ושרד את המלחמה".
סבתו של דני מצד אימו, גרמניה, מצאה מחסה בצרפת במשך שש שנים, באלפים. אחרי המלחמה הגיעה גם היא לניו יורק. הוריה של אימו הם דמויות מכוננות בחייו. כאשר לימים דני יעשה את הדרכון הגרמני, הסב יחוש תחושת תיקון, אולי ניצחון. הסבתא תכעס מאוד.
אז החיים שלך כילד בניו יורק היו חיים יהודיים?
"זו תרבות היידישקייט. הסבא־רבא שלי מצד אימא הרגיש מאוד יהודי. הוא לא העביר את זה לסבתא שלי, אבל כן לאימא שלי. היא הייתה מנהלת בבית ספר יהודי רפורמי. בבית שמרו כשרות, והיינו חוגגים את כל החגים. אבא שלי היה ישראלי, אז כל הדברים האלו היו פחות חשובים לו. כשאבא שלו נפטר הוא התקרב יותר ליהדות. בגלל שאימא שלי הייתה מנהלת בית ספר, חגגנו את החגים בצורה כיפית — בפסח היינו עושים הצגה — אז תמיד מאוד נהניתי".
האינטרס של רוטשטיין ביהדות שלו ובישראליות שלו נמשך. מעבר לביקורים תקופתיים אצל הסבא והסבתא בישראל ובר־מצווה בכותל, הוא הלך למחנה קיץ בניו יורק עם חבריו הטובים. בין התיכון לקולג’ הוא נסע לתוכנית שנתית.
"זאת הייתה השנה הטובה בחיי", הוא מספר. "למדתי עברית, עשיתי אולפן. לא ידעתי עברית מהבית". אזרחות ישראלית אביו התנגד שיעשה, מחשש שהדבר יביא לגיוסו לצבא. מאוחר יותר חזר לארצות הברית והפך למפיק פרסומות בכל רחבי העולם. הוא התגורר שבע שנים בניו יורק, ואז שבע במיאמי, כאשר תקף אותו יצר הנדודים.
"בגיל 34 מצאתי את עצמי עובד, יוצא לדייטים, בזמן שהחברים שלי כבר התחתנו ונולדו להם ילדים. חיפשתי חיים חברתיים, הייתי צריך שינוי".
ואז הגיעה הצעת עבודה בחברת הפקה במיורקה, ספרד. "באתי בלי להכיר אף אחד, בלי חברים, דיברתי רק קצת ספרדית. הייתי בטוח שאני אהיה היהודי היחיד באי".
יום אחד במשרד במיורקה מישהו שלח אותו לבית הכנסת, שמסתבר שהיה שני רחובות מביתו. "עברתי שם הרבה פעמים, אבל אי אפשר היה לראות אותו — הוא כמו התחבא. הגעתי למקום ביום שישי ופתחו לי את הדלת. פתאום ראיתי מחיצה בין גברים לנשים, אז הבנתי שזה זרם אחר משלי, אורתודוקסי. אני מגדיר את עצמי כיהודי תרבותי, יותר בין הקונסרבטיבים לרפורמים".
"אני לא אשכח את הרגע שאמרו שאין מניין לאמירת קדיש. אבל אני מסתכל ורואה 14 גברים. שאלתי איך זה יכול להיות, והוא אמר לי שלא — הם לא יהודים, הם ‘צ’ואטה’. לא הכרתי את הביטוי הזה. שאלתי מה זה אומר, ואז הסבירו לי שזה שמם של האנוסים של מיורקה, שזה כמו ‘מראנוס’ ( Marrano)".
עבור רוטשטיין המילה "מראנוס" הייתה בתחילה מילה לגיטימית. אך מהר מאוד הבין שגם המילה הזו וגם המילה "צ’ואטה" הן מילות גנאי למעשה.
"בימים ההם הכרתי בברצלונה את קרלה והתחלנו לצאת. היינו בלונג־דיסטנס, עד שהיא עברה לגור איתי במיורקה ואימצנו כלב. יום אחד, כשטיילנו איתו ברחוב והוא אכל משהו שאסור היה לו, היא נזפה בו וקראה לו ‘מראנו’. רק אז הבנתי שזו מילה רעה. עבורי המילה תיארה יהודי שצריך להסתיר את יהדותו, אבל אז הבנתי שעלינו לומר בני אנוסים או קונברסוס (מי שהמירו את דתם, מג״כ). גם המילה ‘צ’ואטה’, המתארת את בני האנוסים במיורקה, היא מילת גנאי למעשה. היא קרובה למילה ‘חזיר’. הם היו צריכים לתלות חזיר מעל לפתח הבית כדי להוכיח שאינם יהודים. המילה גם מתכתבת עם המילה ‘יהודי’ בקטלאנית".
כך הכיר רוטשטיין את קהילת הצ’ואטה במיורקה, המונה כיום למעלה מ־20,000 איש. רוטשטיין מציע לזכור את ההיסטוריה המקומית בכמה צירים מרכזיים: בשנת 1391 היה פוגרום, טבח ביהודים. בשנת 1435 החלה התנצרות כפויה שבעקבותיה כבר לא ניתן היה להגדיר קהילה יהודית במקום. בשנת 1488 החלה האינקוויזיציה, ונמשכה עד לשנת 1834.
בתוך כך, בין המאה ה־16 ל־17 המשיכו החיים היהודיים במחתרת. קבוצה מצומצמת שמרה על המסורת היהודית, והקהילה הלכה והתחזקה ברמה הכלכלית. בשנת 1691 קיימה האינקוויזיציה הספרדית במיורקה ארבעה טקסי דין פומביים שבמהלכם הועמדו לדין אנוסים בין הקהילה היהודית שנשרפו למוות לעיני הקהל הרחב. חלקם, סירבו להתכחש ליהדותם. אירוע זה הינו אירוע היסטורי מכונן בזיכרון הקולקטיבי של מיורקה ושל יהדות ספרד. לאורך השנים נישואין נערכו בתוך הקהילה. בין שמות המשפחה המזוהים עימה: בונין, מירו, ולנטי, פוסטר ועוד. במאה ה־18 החלו מאבקים על זכויות הקהילה. עם הזמן הליברליזם והעיור אפשרו את הפחתת ההפליה, אך רק במחצית המאה הקודמת נפתחה האפשרות להינשא מחוץ לקהילה. בשנת 2023 הכיר פרלמנט האיים הבלאריים באפליה ההיסטורית כלפי קבוצה זו, ובשנים האחרונות חודשו חגיגות החגים בפומבי.
את כל ההיסטוריה העשירה הזו פגש רוטשטיין בבית הכנסת, שאליו הגיעו מעטים. "אני הייתי היחיד בן שלושים, לא היו שם ילדים". הוא בלע את סיפוריהם בשקיקה — על ערב שחיטת הבשר שנשמר בסתר — ובאותה נשימה חשש מכך שהקהילה כה קטנה ומצומצמת, והחליט לקחת חלק פעיל בקהילה היהודית במיורקה, מתוך רצון להרחיבה.
רוטשטיין היה בין מקימי "לימוד מיורקה" (לתוכנית המלאה ניתן להיכנס כאן). יותר ויותר אנשים הגיעו לפעילות ולהתנדבות. הישראלים לא היו ביניהם. דני נכנס לוועד בית הכנסת וקידם פעילויות רבות. ואז, באותו בית כנסת קטן, ככל שהקהילה גדלה — כפי שלעיתים קורה בבתי כנסת — התגלעו מחלוקות בין הקו של רוטשטיין לשל ותיקי המקום. המחלוקת דרבנה את דני לתעד את יהדות מיורקה ולשאול שאלות על עתיד הקהילה. הוא הזמין למקום שני עיתונאים ודוקומנטריסטים, עופר לשביצקי ופליפה, כדי לקדם יחד סרט דוקומנטרי על הקהילה היהודית במיורקה.
באותם ימים דני רוטשטיין כבר נישא לבחירת ליבו, קרלה, שבחרה להתגייר. לאחר שנולד בנם אורן הם נסעו לטיול של שבעה חודשים בדרום אמריקה. שם נחשף דני לקהילות אנוסים ברחבי מרכז ודרום אמריקה — קולומביה, מקסיקו, אקוודור וברזיל — והחל לתעד אותן. "הייתי בלמעלה מעשר קהילות. אלו קהילות סגורות, ואחד הדברים העצובים הוא שהקהילות היהודיות אינן מקבלות אותן לתוכן. הן עוברות מסעות כדי להתגייר, ועדיין אפשר לשמוע סיפורים על כך שביום שנקבע להגיע למקווה — בדיוק אז ‘שכחו’ לפתוח אותו. אבל הם לא מוותרים. הם נאבקים. במקרה שראיתי בקולומביה הם פשוט גייסו כסף והקימו מקווה משלהם".
רוטשטיין, נדהם מול אי הצדק, בחר לתת להם קול אותו ניתן למצוא באתר שלו כאן. קול שמספק הצצה לקהילות בהן הוא ביקר, לקהילה במקסיקו, בה אנשים מספרים כיצד מצאו את הזהות שלהם, 500 שנה אחרי שהאינקוויזיציה לקחה אותה מהם. על הקהילות היהודיות הרשמיות שאינן מקבלות אותם, על החקר האישי של ההיסטוריה האישית, ומה זה להיות יהודי עבורם.
לדבריו של רוטשטיין, בקהילות בהן ביקר ישנם כעשרת אלפים איש. להערכתו ישנם עשרות אלפים, עם זאת, מספרים אחרים מדברים על כך כי צאצאי האנוסים מגיעים למיליונים. בסיפורם מצא את אחת ממטרות חייו, לתת קול לקהילות האנוסים, מה שמכונה קונברסוס, אלו שהוכרחו להתנצר, וגם היום לא מתקבלים לקולקטיב היהודי.
לצד ההווה של בני האנוסים רוטשטיין מחייה את העבר, בפרוייקט תיירות, פיזית או וירטואלית, באתרים בהם חיו יהודים, ברחבי ספרד והעולם. בתקופת הקורונה, כצורך השעה, פתח בתיירות וירטואלית, בזמן שאנשים היו בבתיהם, הלך במיורקה וערך עבורם סיורים ברחובות פלמה. היוזמה תפסה תאוצה, והוא התרחב למקומות אחרים, לסביליה, לקטלוניה, ועם הזמן, לכל העולם. “יש לי כיום מאות מקומות שניתן לטייל בהם וירטואלית, וקהילת תיירי אונליין.
עם החזרה לעולם שמחוץ למסך, חזר רוטשטיין לחזר את התיירות הפיזית, בעקבות האנוסים, שם נמצאת משימת חייו.
