נטע לוי גינת, עו"ס קלינית ומטפלת CBT, יצאה עם משפחתה לטיול של שנה במזרח, שהפך למסע אל חיים חדשים בספרד. בדרך הם למדו איך ליצור בית ותחושת שייכות, בכל מקום על הגלובוס וגם איך ׳לנהל׳ את הפער הפיזי והרגשי מול הארץ.
פגשתי את נטע לשיחה באחד הבקרים השבוע. זה היה עוד בוקר שבו אנחנו כאן בספרד שולחים את הילדים לבית הספר כרגיל, ואז פותחים את ה-YNET ואת הוואטסאפ המשפחתי כדי לגלות שוב כמה אזעקות הזניקו את האהובים שלנו מהמיטה הלילה, וכמה טילים נפלו ואיפה.
בפתח השיחה עם נטע אני מגלה, שאל המסע שלהם הם יצאו חודשים אחדים לפני ה- 7.10.2023, כך שהחוויה הקיצונית הזו של להיות 'כאן' כשמשהו נוראי קורה 'שם', היא חוויה שהם כבר מורגלים בה היטב. שוחחנו על הדרך שהובילה אותם לספרד, על איך יוצרים בית, במלוא מובן המילה, בכל מקום בעולם, וגם על הקושי הקיים בחיים מחוץ לישראל, בימי מלחמה.
משפחה נורמטיבית מכפר סבא
אז איך הכל התחיל?
"אנחנו משפחה רגילה עם 3 ילדים, מכפר סבא. אני עובדת סוציאלית קלינית והיתה לי קליניקה לטיפול בילדים ומבוגרים. איל, בעלי, עוסק בהנדסת תוכנה. תמיד בער בנו הרצון לטייל, מאז ירח הדבש שלנו שבו היינו חודש בפיליפינים והבנו שלראות תרבויות ומקומות, עושה אותנו ממש מאושרים. אז החלום ישב אצלנו בראש בהמתנה ל'יום אחד', במשך יותר מעשור."
ואיך ה'יום אחד' הפך ל׳היום׳, להחלטה?
"המחשבות היו שם כל הזמן ויום אחד בעלת הדירה עדכנה אותנו, שהם רוצים לחזור לגור בבית. אמרנו שנשאל אותה אם היא מוכנה לתת לנו עוד שנה, ותוך כדי המתנה לתשובה, הבנתי שאני רוצה שהיא בעצם תגיד 'לא'. ככה הבנו שזה הזמן.
מרגע קבלת ההחלטה ועד היציאה לדרך, עברו כ-8 חודשים של התארגנות וביולי 2023 יצאנו לדרך. בתכנית היה טיול לשנה, הילדים היו אז בגילי 8, 6 ושנתיים. איל קיבל אישור ממקום העבודה לרדת ליומיים עבודה בשבוע ואני פיניתי זמן מהקליניקה. בחרנו לקחת את הזמן הזה כדי להעמיק את היכולת שלנו פשוט להיות עם הילדים".
מה'קייטנה' של תאילנד אל השאלות הגדולות
"התחלנו בתאילנד, משם עברנו ללאוס, קמבודיה ו-ווייטנאם. ה- 7.10 פגש אותנו בקמבודיה ושם כל ההתבוננות שלנו השתנתה. זה הפך מחופשה של שנה למסע של שאלות – מי אנחנו, מה הזהות שלנו, מה מהזהות שלנו נלקח מאיתנו. לפעמים הרגשנו לא בנוח בישראליות שלנו. ולצד כל אלו – למדנו להתמקם ולהרגיש בנוח בכל מעבר מחדש."
למה הכוונה? מה איפשר את זה?
"טיילנו עם עצירות 'נסטינג', היינו בכל מקום בין שבועות לחודשים. מהר מאוד פיתחנו הרגלים של התמקמות. בכל מקום שאליו הגענו, דבר ראשון שעשינו אחרי שהנחנו את המזוודות היה ללכת לסופר. אחר כך היינו פורקים מהתיקים קודם כל את מה שצריך לשגרת השינה של הילדים, כדי שיוכלו ללכת לישון עם הפריטים שחשובים להם. אחר כך היינו פורקים את כל השאר. זה הפך את סיפור המעברים וההגעה למקום חדש למשהו שהוא לא מפחיד כל כך ולמעשה אנחנו הפכנו להיות הבית. בילינו אחד עם השני ממקום חדש של הרפתקה משותפת."
מה סימן את התפנית, מטיול למקום קבוע?
"כשהתקרבנו לסוף שנת הטיול ובמקביל לכל מה שהיה בארץ בכל אותם חודשים, הבנו שאנחנו לא רוצים לחזור בשלב הזה. החלטנו להתמקם בפאי שבצפון תאילנד. היינו שם כמעט שנה, תקופה מדהימה של רוגע באזור שמאוד מחובר לטבע, אבל התגעגענו ל'אנחנו הקודמים'. היה חסר לנו עולם מודרני קצת. למשל, בפאי עושים קניות רק בשוק, נוסעים באופנוע עם עגלה, אין מסגרות מסודרות לילדים. זה לחיות בהרפתקה, ולאורך זמן, זה כבר לא ענה על הצורך שלנו. בתאילנד גם הרגשנו שלא נוכל להיות באמת שייכים – השפה מורכבת, וניסינו ללמוד אותה! התרבות מאוד שונה. הרגשנו שתמיד נהיה זרים, גם אם נהיה שם שנים.
האפשרות של ספרד עלתה על הפרק, כי הרגשנו שאנחנו אוהבים את השפה, את התרבות, את מזג האוויר. עשינו את כל הבדיקות מרחוק. בחרנו באזור קוסטה בלנקה בעקבות בית ספר שמצא חן בעינינו."
איך היה המעבר?
"הגענו לכאן בחופשת הקיץ האחרונה. ההתחלה היתה מבלבלת ומערערת. לפני שהגענו, נפלנו לתרמית בדירה הראשונה ששכרנו והתגלתה כלא קיימת. זה גרם לנו לתהות אם אפשר לסמוך בכלל על המקום הזה, שעוד לא היה לנו בו שום אמון. התמודדנו עם זה בסדר בזכות הגמישות שרכשנו במסע.
לצד זה, היו בהגעה לספרד גם דברים שהרגישו קצת כמו לחזור הביתה, בגלל שזה היה לחזור למערב. דברים קטנים כמו האפשרות להזמין סופר הביתה, לנהוג ברכב בצד ימין, ללכת לקניון ורחובות עם מדרכות, האנשים שדומים לנו במראה. קצת יותר דומה לחוויית החיים שגדלנו בה."
איך יצרתם לעצמכם תחושה של בית גם בספרד? זה בוודאי שונה כשעוברים למקום קבוע.
"בשונה מתקופת המסע בעולם, כאן הרשינו לעצמנו לקנות פריטים שכיף שיש בבית, פריטים שלא קונים כשנמצאים בתזוזה. אצלנו זה היה למשל סכין לפיצה, כרית חימום…
בנוסף, כל ההיבט של יצירת השתייכות, היה הרבה יותר משמעותי במעבר לספרד. אני חושבת שיש יתרון גדול בקהילות בינלאומיות, שבהן הרבה אנשים הם כמונו, בלי המשפחה הקרובה לידם, וזה מאפשר יותר מקום ליצור קשרים חברתיים.
החלטנו שאנחנו באים לעבוד בזה – לעזור לילדים להכיר חברים, להזמין כמה שיותר חברים הביתה, לנסות לבוא עם הרבה יוזמה ובלי ציפיות. בארץ, אם הייתי מזמינה חברה חדשה לילדה ולאורך זמן היא לא היתה מזמינה גם, אז הייתי מוותרת. כאן הגענו עם החלטה שאנחנו לא מתחשבנים, הבנו שזה ייקח זמן. יזמנו שוב ושוב, הזמנו אלינו הביתה ואנחנו יוצרים את המציאות הזו".
באיזה קשיים נתקלתם?
"יש משפחות אירופאיות שיצא לנו להכיר שאף פעם לא מזמינות אליהן. כבר עלו שאלות אצלנו ואצל הילדים אם אנחנו מציקים, אבל היה נראה שהחברים תמיד ממש שמחים כשאנחנו מזמינים אותם אלינו. עם הזמן הבנו שיש פה עניין של הבדלי תרבות והחלטנו להמשיך למרות חוסר הנוחות.
גם ענייני ציפיות, לפעמים יכולים להיות מאתגרים. נכון שזה יכול לקרות גם בארץ – אבל פה אם הזמנתי ואמא לא מגיבה להודעת הוואטסאפ במשך כמה ימים, אני לא אדע איך להגיב ומה המשמעות של זה. זה אומר שהם לא רוצים? לא יכולים? סתם לא הספיקו להגיב?
בארץ יש הרבה יותר שקיפות אז הייתי פשוט פותחת שיחה מהלב, מה שפה לא תמיד מתאפשר.
עם הזמן, אנחנו והילדים, מצליחים למצוא את האנשים מהקהילה הבינלאומית שמתאימים לנו יותר וקל לנו להיות עצמנו לידם (ספוילר, רובם ספרדים) ומתאפשר לנו לפתוח את הלב לעולם, גם כי זכינו במקביל להכיר פה קהילה ישראלית עוטפת שמרגישה קצת כמו משפחה".
מה לגבי ההיבט התעסוקתי?
"אני חוזרת כאן למשרה יותר מלאה ובונה מחדש את הקליניקה שלי, שגם היא משתנה ביחד איתי. אני עובדת היום בעיקר עם נשים סביב שינויי חיים, כמו: הריון, לידה, גיל המעבר, רילוקיישן… וגם עם ילדים ונוער סביב מעברים. זה חלק מאותו 'דאבל זהות' שאנחנו חווים ומעבדים. אז אני עובדת גם עם אנשים מהארץ וגם עם ישראלים שגרים בחו"ל ובתקווה שאפתח גם קליניקה פיזית כאן, עם הקהילה הבינלאומית. הסיפור התעסוקתי במעבר מדינה יכול להיות גורם סטרס, אבל יכול להיות גם היבט מצמיח ומעצים, עם הזדמנויות לשינוי בזכות המעבר".
מה היה קשה בהשתלבות ובהתמקמות?
"יש הבדל בין יצירת קשרים במסע, לבין יצירת קשרים כאן בספרד. במסע יש תנועה ואם לא מסתדרים עם מישהו, זה לא נורא, כי תכף גם נפרדים. עכשיו בספרד, זה מקום שאנחנו מתכוונים להיות בו להרבה זמן, ואז לכל דבר יש משקל גדול יותר. כשקשה לאחד הילדים להתחבר, אני כבר לא יכולה להגיד 'טוב, עוד כמה ימים אנחנו כבר עוברים ליעד הבא', אז צריך להתמודד. ויש מורכבות כי מתמודדים עם כל זה תוך כדי אתגרי הגיל של הילדים, הכל בשפה זרה וגם עם הבדלי תרבויות. כך שאם אני רוצה למשל לדבר עם אמא של ילד אחר, אז יש גם פער תרבותי לגשר עליו.
השפה היא אתגר מתמשך, באנו עם הרבה רצון ללמוד וזה הולך, אבל לאט ועם התמודדויות. גם הזהות הישראלית היא אתגר. אני מוצאת את עצמי לפעמים רוצה להתנצל על הישראליות שלי, עסוקה בשאלה 'מה יחשבו עלי', האם יפסלו אותי או יתנו חמלה.
ויש את המרחק מהמשפחה שהוא קשה, ובבחירה הנוכחית של להישאר בחו"ל, הוא עוד יותר מורגש. גדלתי במשפחה מאוד מאוחדת שנפגשת הרבה ושהערך המשפחתי בה חשוב. המרחק מלווה בהמון רגשות של אשמה, של אחריות, של 'מי אני שהולכת ומשאירה', כאב על הרחקת הילדים מהם – זה היה מאוד מאתגר, ועדיין".
איך היה המעבר עבור הילדים, לאחר שהחלטתם שלא חוזרים לארץ ועוברים לגור בספרד?
"הרבה פעמים הורים מדברים ברילוקיישן על זה שהילדים 'שונאים' אותם על המעבר. ולפעמים גם אצלנו עלו תחושות קשות על זה שלא חזרנו לארץ אחרי הטיול. למעשה שינינו את החוזה בינינו. אני מאמינה שחשוב לא להיבהל מהדברים האלו. ילד ש'שונא' אותי על המעבר – זה ילד שמרגיש בטוח להרגיש את קשת הרגשות. המשימה שלי כהורה היא לתת לזה מקום. לתת מקום להתאבל על חברויות שהתפרקו, על קשרים משפחתיים שמשתנים. אם לא מתעלמים מהרגשות האלה, זה מאפשר לקיים תהליך של גיבוש זהות חדשה. יש מקום לשאלות כמו מי אני? ישראלי? ספרדי? ישראלי בספרד? לפעמים גם בין חברי המשפחה הזהות היא שונה. יכולים להיות בתוך המשפחה ילדים בוגרים, שחוו את המעבר בגיל מבוגר יחסית והם ממש מרגישים ישראלים במדינה זרה, לעומת ילדים צעירים יותר בבית, שמשתלבים ומרגישים יותר מקומיים. אומרים שהתהליך לוקח לפחות שנה. אני חושבת שבפועל זה תהליך שמתחיל מיד בהגעה ונמשך לפחות חמש שנים."
כשהשגרה כאן, פוגשת את המלחמה שם
שאלות הזהות שנטע מתארת קיימות כנראה בכל רילוקיישן. אבל בימי מלחמה הן מקבלות משקל שונה.
איך משפיע הפער בין החיים כאן בספרד, לבין מה שהקרובים לך חווים בימים האלו בארץ?
"אנחנו לא באמת יכולים להיכנס לנעליים של מישהו אחר. אנחנו מספרים לעצמנו את העולם שמתרחש שם, מהמקום הנוכחי שלנו. אם אני רגישה ולא יכולה לסבול את האזעקות, אני אדע לספר לעצמי מהזווית שלי – כמה קשה להם שם. וגם הצד השני, אם אבא שלי מרגיש שלהיות בישראל, נותן לו את תחושת הביטחון שהוא זקוק לה, אז יהיה לו קשה להבין את הבחירה שלי לחיות כאן. לא תמיד אפשר לגשר על הפער הזה.
מה שיכול לעזור זה שיח ותקשורת ללא שיפוט. כשאני מסבירה להורים שלי על הבחירה שלי, אני יכולה להגיד: 'לי באופן אישי קשה להיות בארץ כרגע'. ולא להגיד: 'איך זה הגיוני לחיות בישראל עכשיו?'. להצביע על הצורך הפרטי שלי ולא להשליך על אחרים.
אפשר גם לשאול, 'איך הייתם רוצים שאני אהיה איתכם בימים המורכבים האלו? תעדיפו שאני אתקשר לשאול אם אתם בסדר אחרי אזעקה? או שזה דווקא מכביד או מציק ותעדיפו שלא?' כמה שיותר לבטא את הצרכים, אחד בפני השני."
ומה אפשר לעשות עם רגשות אשם, שעולים אצל חלקנו?
"לא תמיד אפשר לשחרר אותם. כדאי להתבונן בכאב לעומת האשמה. אשמה בדרך כלל לא מניעה אותנו לפעולה חיובית – לרוב היא משאירה אותנו בתוך הלופ. כשמרגישים אשמה יש מקום לשאול: מה כואב לי? והאם האשמה עוזרת? מה בשליטתי ומה לא?
למשל: לא בשליטתי אם ההורים שלי יבחרו לגור כאן, גם לא בשליטתי אם הם יכעסו עלי.
מה כן בשליטתי? זו שאלה ששווה לשאול אותה ברמה היומית. 'איזו בחירה אני עושה ברגע הזה, עם המשאבים שיש לי, בתוך השאיפה לייצר את החיים הכי טובים עבור המשפחה שלי?".
מה התכניות שלכם לעתיד?
"המסע איפשר לנו להיות אנשים שמרשים לעצמם לא לדעת בוודאות מה העתיד יביא. גם הזהות השתנתה מאז ה-7.10 ונהייתה יותר מורכבת. פעם הכל היה לי ברור. היום אני מרשה לעצמי להרגיש שהעתיד פתוח ושאנחנו יכולים לבחור בכל שלב בדרך. היום אנחנו רוצים להמשיך ולהשתלב כאן, ומודעים לכך שיכול להיות שיבוא יום ונרגיש משהו אחר.
אולי זה הדבר הכי גדול שקיבלנו מהיציאה מהארץ – שיש מקום לשאול שאלות ולבחור. שהסיפור שלנו יכול להשתנות."
יש מחיר לגמישות הזו?
"בוודאי. נושא ההורים המזדקנים והגעגוע המתמשך למשפחה, מרחפים ומשאירים מעל הראש את המחשבה אם ומתי נחזור לארץ.
בנוסף, ברגע שמגלים שאפשר לבחור אחרת, עולות שאלות על העתיד הכלכלי של הילדים, איפה הם יעבדו וכמה הם יתרחקו מאיתנו. ברור לנו שברגע שפתחנו להם את הדלת לעולם הזה, מאוד יכול להיות שהם יבחרו לנדוד או להגר בעצמם.
מצד שני, לא היינו מחליפים את מה שהם ואנחנו זכינו בו. החוסן, הגמישות, הפרופורציה שמתגבשת כשרואים עולם, המוח שמתפתח בלמידת שפה והגמישות הבין תרבותית הם יקרי ערך".
נטע מעלה תכנים מגוונים בנושאים שעלו בכתבה ונושאים נוספים בעמוד הפייסבוק שלה: https://www.facebook.com/netaleviginat
