אנסלם קיפר: מפסל בזמן וגורל

הוא לא צייר; הוא מכשף. יש אמנים בודדים שחצו את הקו המפריד בין יצירה לבין שמאניזם, כאלו שאינם מסתפקים בתיאור המציאות אלא מחוללים בה טרנספורמציה אלכימית. קיפר מתקשר עם הרוח דרך הידיים, הופך חומר דומם, כבד וארצי, לישות מיסטית שפועמת בחיים משל עצמה. האמנות שלואיננה מתבוננת בעולם, אלא בוראת אותו מתוך אפר, עופרת ורוח. וזהו קסם אפל וגדול שמעתיק את הנשימה. 

במובן הזה, האמנות של קיפר היא הגשר שמחבר בין עולמות נפרדים. היא היכולת לייצר הקשרים בין חלקיקים מנותקים של קיום, ולמצוא את האיזון העדין והמתוח שבין הכאוס המוחלט, לבין הסדר המאורגן. זוהי אמנות שאינה מתבוננת בנפרדות, אלא טווה אותה מחדש לכדי אחדות רוחנית אחת. ממש כמו בסרט "אנסלם" של וים ונדרס, על אודותיו, סביב הקנבסים העצומים וכבדי המשקל אפשר לשמוע לחישות תמידיות, מעין הד של זיכרון רחוק, ולהריח את הריח החריף של הצבע, החומצות, האש והקש השרוף.

כדי להבין את מקור הכישוף הזה, צריך לחזור אל הרחם ממנו נולד: חודשיים בלבד לפני סיום מלחמת העולם השנייה. קיפר גדל אל תוך נוף ההריסות של גרמניה הנאצית המובסת. עבורו, ערימות האפר ומשטחי הבטון, לא היו רק פצע היסטורי וחברתי, אלא מגרש משחקים של ילדות. מבחינת קיפר, ההיסטוריה אינה גזירת גורל חתומה או רצף של עובדות אובייקטיביות, אלא חומר גלם גמיש. הוא מתבונן באופן שבו כל תרבות כותבת, מוחקת ומשכתבת את הנרטיב שלה, ומבין שההיסטוריה היא למעשה פיסול בזמן. בתפיסתו, אין "היסטוריה אחת"; יש סיפורים שניתן לפרק ולהרכיב מחדש. 

הגעתי ברכבת. ממדריד לולנסיה. יהודיה נוסעת ברכבת באירופה. יום שמשי, שמים כחולים. ברקע ימים אפלים ומזרח תיכון דואב וסוער. התערוכה של קיפר מוצגת ב'מרכז האמנות של הורטנסיה הררו' (CAHH) השוכן בלב ולנסיה, בתוך מבנה שהוא כשלעצמו מעשה אלכימיה של חיבור בין עולמות נפרדים. זוהי Valentia הרומית, שקמה לתחייה בשכבות פיזיות ממש: מה"סירקוס" שבו דהרו סוסים בתחרויות עתיקות, דרך שרידיה של שכונה יהודית, ועד לעקבות העמוקים של האסלאם והנצרות שחצבו את חותמם בקירות. ב-CAHH ההיסטוריה אינה מוצג קפוא בתוך ויטרינה; היא חומר חי ופועם המוטמע בתוך החלל. המעבר בין אולמות התצוגה המודרניים, לבין בית תפילה עתיק (קפלה), או גינה נסתרת, מייצר תחושה שהזמן אינו ליניארי. 

כך גם אוסף האמנות של הרטנסיה הררו צ'אקון – אשת עסקים מיליארדרית ספרדייה, ילידת ולנסיה. תערוכת ציורי הענק של קיפר שזורה בתוך האוסף, בין חללי התצוג, שבהם הכל מתערבב: שימור ארכיאולוגי קפדני של חפצים שנמצאו באתר לצד פסלים, צילומים ומיצבים של אמנות עכשווית. 

עבודת האוצרות של חוויאר מולינס, מושכת אותנו בין הקומות והמפלסים. אנחנו ניצבים מול עבודה בודדת של פני אישה ביער, שמתמזגת באופן כמעט אורגני עם הגינה הפנימית של המבנה; הצמחייה הירוקה, האבנים העתיקות והקרמיקה המקומית הופכות למסגרת חיה עבור היצירה. בחלל אחר ארבעה ציורי פרחים עזים, בתוך נוף שדות אינסופיים, שתי עבודות נושאות עליהן את ספרי העופרת האייקונים שלו, אותם ספרים כבדים שמופיעים ברבות מיצירותיו, כעדות לידע קדום ודומם. בציור קטן, קיפר מצייר את תפקיד האמן, כמחבר בין האדמה לשמים. 

ה"גראנד פינאלה" של התערוכה נמצא למעלה בעליית הגג, שם נפרש הציור עוצר הנשימה – "דָּנָאֶה". הציור מתפרס על פני כ-13 מטרים וגובה של כמעט 4 מטרים; הוא הופך לאינסטליישן טוטאלי, שבולע אותנו פנימה. היצירה מתארת את המבנה האדריכלי של שדה התעופה טמפלהוף בברלין, אתר שנבנה על ידי הנאצים כסמל לכוח, אך הפך למוקד ה"רכבת האווירית", שהצילה את העיר במצור הסובייטי. קיפר שוזר את המבנה הטעון הזה, עם המיתוס של דנאה וגשם הזהב של זאוס. החיבור הזה בין בטון נאצי חשוף, להפריה שמיימית שמולידה גורל חדש, הופך את טמפלהוף ליישות רוחנית. בקומה הגבוהה ביותר בולנסיה, תחת השמיים שמעבר לגג, קיפר מזכיר לנו שגם מתוך האפר וההריסות, יכול לרדת גשם של זהב ולחולל תיקון. 

אנסלם קיפר, מהאמנים החשובים והמשפיעים ביותר הפועלים כיום בעולם, ידוע בעבודותיו המונומנטליות המשלבות היסטוריה, מיתולוגיה וחומרים יוצאי דופן כגון עופרת, קש ואפר. התערוכה מוצגת במרכז לאמנות הורטנסיה הררו (CAHH) שבוולנסיה, ספרד.
תאריכי התערוכה: 29 באפריל - 25 באוקטובר, 2026.

הכותבת, ענבל זכאי מטוס – מדריכת סיורי אמנות במדריד, בעלת תואר שני באמנות וכותבת הניוזלטר באנגלית Crazy Pablo. במדריד הגשימה את חלומה: להוביל סיורי אמנות אינטימיים, לשתף את הסיפורים שמאחורי היצירות, ולהציע את נקודת המבט הייחודית שלה על החיבור בין אמנות לחיי היומיום.